האיום הכורדי על הקהילה היהודית נעשה כבד מנשוא. חסרי כול, לא יכולנו להוסיף ולהתקיים בתנאים האלה. שכנינו שכרו חדרים ברובע האג׳אמי, שאליו הכורדים לא נהגו להיכנס, ובהדרגה התרוקנה השכונה היהודית. לבסוף עברנו גם אנחנו לרובע הסמוך. אמנם חיינו שם בקרב יהודים והכורדים לא הגיעו אליו, אך הפחד לא הרפה מאיתנו.
ימים אחדים לאחר המעבר קם אחי ואמר כי הוא יוצא לח׳וי. ״כשחזרתי מרוסיה הבאתי עמי סחורה רבה,״ הסביר. ״כשראיתי את המצב בקוהנה שאהיר, שלחתי מחציתה לטבריז ואת המחצית האחרת השארתי בח׳וי. אלך לשם; אולי אצליח להשיב חלק מן הסחורה ונוכל להתפרנס ממנה.״ למחרת יצא לדרך.
בח׳וי מצא אחי את הסחורה ומכר אותה לאחד מתושבי העיר. לאחר שהקונה הכירו, הציע לו להשקיע את כספו בשותפות: האיש יביא עורות כבשים שהיו ברשותו, והשניים יעבדו אותם וירוויחו ממכירת נעליים. אחי שקל את ההצעה ולבסוף קיבל אותה. הם ניקו ועיבדו את העורות והחלו לייצר נעליים. משנוכח השותף כי מצא אדם ישר וחרוץ, העמיד לרשות אחי מבנה בן שני חדרים בחצר ביתו והציע לו להביא לשם את אשתו.
ההצעה קסמה לאחי. בקוהנה שאהיר חיינו כפליטים, ואילו בח׳וי נפתח לפניו סיכוי להשיב את חייו למסלולם — בית ופרנסה לו ולאשתו, ובעתיד אולי גם מקום לאמי ולי.
העסק אכן הניב רווחים. אחי חזר לקוהנה שאהיר, תיאר לאמי את מצבו והבטיח כי בקרוב יחלץ אותנו מן החיים הקשים בעיירה. הוא לקח עמו את אשתו ושב לח׳וי. השותף החדש, משדי סאטאר, ריהט את שני החדרים וצייד אותם בכל הדרוש. בעיני אחי הוא נראה אדם טוב. כעבור חודש שלח אחי לאמי מכתב: מצבו טוב, הוא מרוויח ושכניו מיטיבים עמו, אך הוא מבקש שתשלח אותי לח׳וי. הוא קיבל מטבריז אישור לצאת ולהביא משם את הסחורה שהשאיר, ורצה שאשהה עם אשתו עד שובו. בסיום כתב כי לאחר שיחזור מטבריז יבוא מיד לקחת גם את אמי.
אמי מסרה אותי לאחד השכנים, שכרה עבורנו חמור, נתנה לו כסף וביקשה שיביא אותי לכתובת שמסר אחי בח׳וי. ימים אחדים לאחר בואי יצא אחי לטבריז. בין הסחורות שהביא מרוסיה היה טבק לנרגילה, ובשל המחסור שנוצר בזמן המלחמה הצליח למכור אותו בטבריז ברווח נאה.
אחי חשב שאולי לא תזדמן לו עוד שהות בעיר, ולכן חיפש את מקום קבורתו הזמני של אחינו איברהים. לאחר שמצא אותו, רכש חלקת קבר קבועה והעביר אליה את עצמות אחיו. באותם ימים הגיעו לטבריז שלוש משפחות מאורמיה. מכיוון שהחלקה שרכש הייתה גדולה מן הדרוש לו, החליט לרשום את שטר הבעלות על שמן, כדי שיוכלו להשתמש בשטח כבית קברות יהודי. אחד מבני המשפחות היה אדון ברוך, שאחי הכיר מלפנים ושמח מאוד על המחווה. בתוך ימים אחדים הושלמה הניירת, ואחי יצא בדרכו חזרה.
בינתיים ניצלה אשתו של משדי סאטאר את היעדרו של שמעון והחלה ללחוץ על אשת אחי. היא ונשות השכונה התאספו סביבה, הטיפו לה וטענו שבעלה כבר התאסלם ושינה את שמו משמעון לשבן, ולכן גם עליה לעשות כן. ״גם את תהיי מוסלמית,״ אמרו. ״הצטרפי לדת הנכונה, ואז תראי אילו מתנות נביא לך וכיצד ישתנו חייך לטובה.״
הלחץ נמשך מדי יום. ״כל עוד לא קיבלת את הדת הנכונה, את טמאה,״ אמרו לה. ״אסור לך להיכנס לבריכה שבחצר ואפילו לגעת במים בקצה אצבעך.״ לאחר ימים של שכנועים נכנעה אשת אחי ואמרה שהיא מסכימה. מיד פתחו הנשים בשירה ובריקודים, כאילו נערכה בבית חתונה.
הנשים הלבישו אותה וכיסו את ראשה. אחר כך לקחו אותה אל אימאם בשם זרנישן. הוא שינה את שמה, הטיף לה, מסר לה טנבהאט1, ובהדרגה החלה לקבל שיעורי דת. המבקרים נישקו את ידה, והיא נחשבה מעתה טהורה: הותר לה לרחוץ בבריכה ואחרים יכלו לגעת בה.
יום אחד פנו אליי: ״לך אסור לרחוץ בבריכה או להכניס לתוכה את ידך. לא קיבלת עליך את הדת הנכונה; אל תטמא את הבריכה שלנו.״ מסע הלחצים שהופנה קודם אל אשת אחי הועבר עתה אליי. הם שאלו מתי אלך בעקבותיה והבטיחו שגם לי יותר אז לגעת בכל דבר. לא הראיתי כל נכונות להיכנע, ובהדרגה התחלפו השכנועים באיומים. הם הפרידו את חפציי מחפצי הבית ואסרו על אשת אחי לגעת בי או בכלי האוכל שלי. ״שירחץ את כליו בעצמו,״ אמרו לה. ״הוא יהודי ויביא עלייך מזל רע.״
ראיתי שאשת אחי שותקת ואינה מתנגדת למה שנעשה בה. בלילות חשבתי על אמי: אם תגלה שכלתה התאסלמה, מי יודע מה תעשה.
ידעתי מה עליי לעשות.
עם עלות השחר קמתי, התלבשתי במהירות ונעלתי את מגפיי. פתחתי את הדלת ורצתי החוצה. אשת אחי שמעה אותי ומיהרה בעקבותיי. ״אל תלך,״ קראה. ״חכה, קח משהו לדרך.״ התעלמתי והמשכתי לרוץ. יצאתי משער העיר ושאלתי כיצד מגיעים לקוהנה שאהיר. אמרו לי שהדרך אורכת יומיים והמרחק הוא כמאה קילומטרים.
אני עשיתי את הדרך ביום אחד. היה זה שנים־עשר יום לפני פסח2. השלג כבר לא כיסה את הדרך אלא נערם בצדדיה, והאדמה הייתה בוצית מאוד. הייתי אז בן תשע, ובכל זאת דהרתי מעל הבוץ כציפור.
הייתי נסער. מצד אחד השארתי מאחור את אשת אחי, ומצד אחר חיכתה לי אמי, שלה הייתי חייב לספר את כל שאירע. האיום והפחד דחפו אותי לרוץ עד שלא הבחנתי שסוליית אחד המגפיים, ששקעה בבוץ, נקרעה ונשארה מאחור. חלצתי את המגפיים ואת הגרביים והמשכתי יחף.
לבסוף הגעתי לגבעה שמפסגתה נראתה קוהנה שאהיר. השמש עוד הייתה כשני גבהי אדם מעל קו האופק. עד אז רצתי כמעט בלי לעצור; מראה העיירה הרגיע אותי מעט, ורק אז חשתי את העייפות ואת כובד רגליי. החלטתי לנוח לרגע, אך הייתי תשוש כל כך שנרדמתי.
השמש שקעה בעודי ישן. לפתע חשתי מכות מקל על גופי והתעוררתי בבהלה. שיירת חמורים חלפה במקום, ואחד הנוסעים עצר להעיר אותי. ״קום, קום — אתה תקפא כאן!״ הזהיר. כל שריריי היו תפוסים, אך קמתי והמשכתי. ההליכה שחררה מעט את גופי, והתחלתי שוב להגביר את הקצב. בחשכה ובקור נדמתה הדרך אין־סופית. הפחד אחז בי ודחף אותי לרוץ מהר יותר ויותר.
כשנכנסתי לעיירה והגעתי לביתנו, התמוטטתי על הסף. אמי הבינה שאני מותש ולא ניסתה לדובב אותי. היא כיסתה אותי בשמיכות והניחה לי לישון. סימני הדרך ניכרו בי, והיא ישבה לצד ראשי כל אותו הלילה. כשהתעוררתי שאלה: ״מדוע הגעת כך?״ ואז סיפרתי לה, בנשימה אחת, את כל מה שאירע.
אמי קיבלה את הבשורה קשה. ״זה מה שהיה חסר לי?״ זעקה. ״משמונה ילדים נותרו לי שניים, ועכשיו הגדול נשמט מידיי ומתחיל להיות מוסלמי?״ היא בכתה והכתה בראשה. לפתע נעצרה ואמרה: ״אינני מאמינה ולא אאמין עד שאראה במו עיניי. נצא מחר לח׳וי. אולי נחכה לשמעון שיחזור מטבריז? לא — נצא עכשיו, ואני אראה את כלתי.״
שכרנו שני חמורים ויצאנו לח׳וי. לאחר יום מסע עצרנו בכפר מוננג׳יק ולנו בו. אחר הצהריים של היום השני הגענו לעיר. הכרתי את הדרך והובלתי את אמי היישר לבית אחי. היא ניגשה אל הדלת והקישה עליה.
״מי שם?״ נשמע קול מתוך הבית.
״זו אני. פתחי את הדלת!״
״את מי את מחפשת?״
״אני אמו של שבן. באתי לקחת את כלתי.״
״אין כאן אדם כזה,״ השיב הקול. ״כלתך עזבה אתכם והצטרפה לדת הנכונה. אל תתערבי — הסתלקי!״
אמי הרימה מן הארץ חפץ קשה והחלה להכות בדלת. מאחר שלא היה גבר בבית, שלחו לקרוא למשדי סאטאר. כשהגיע חזר על הדברים: ״מה אתם רוצות? היא כבר אינה שייכת לכם; היא יצאה מקרבכם.״ אבל אמי התעקשה: ״אני רוצה לראות אותה. אני רוצה לראות את פניה.״
בעודנו מתווכחים בחוץ נפתחה הדלת לרווחה, ואשת אחי פרצה מן הבית ורצה אלינו. היא השליכה את עצמה על אמי, חיבקה אותה ובכתה. ״הייתי כאן לבדי,״ הסבירה. ״הם כפו עליי את רצונם. עכשיו, אחרי שמצאת אותי, לא אפרד ממך אפילו לרגע.״
משדי סאטאר ניסה להפריד ביניהן, אך אשת אחי פנתה אליו בזעם: ״אתה אדם חסר בושה, ועוד מעמיד פני קדוש3. כיצד אתה כופה עליי בכוח דבר שאינני רוצה בו? לעולם לא אפרד מדתה של אמי!״ היא קיללה אותו וירקה בפניו. מיהרנו לצאת מן החצר, ואשת אחי הלכה איתנו יחפה, כפי שיצאה מן הבית.
שכרנו שוב שני חמורים, אחד לאמי ואחד לאשת אחי, ואני הלכתי ברגל והאצתי בהם. משכירי החמורים נעו בשיירה ובה ארבעים וחמישה חמורים ואחד־עשר אנשים. היו בידיהם שני רובי ״טקאטש״. כשהגענו אל הגבעה השחורה שבפאתי קוהנה שאהיר, שמענו מאחור צעקות: ״עצרו את השיירה והשאירו הכול, אחרת נהרוג את כולכם!״
האג׳אמים בקוהנה שאהיר נחשבו אמיצים יחסית. שני נושאי הרובים הורו לאחרים למהר: ״אנחנו נעכב את השודדים. אחרי שתעברו את הגבעה תהיו מחוץ לסכנה.״ אחד החמושים היכה בחמורים כדי לדרבן אותם. ראיתי את הרובה השני מונח על הארץ, הרמתי אותו, והאיש הורה לי לשכב בשוחה שלצד הדרך. הוא קפץ לצדי, והשיירה התרחקה.
״אל תזוזו!״ צעק האג׳אמי לעבר השודדים. ״אם תתקדמו, נחסל אתכם אחד־אחד.״ מיד לאחר שסיים את דבריו יריתי כדור באוויר. ״בן כלב,״ סינן אחד השודדים, ״זה יורה כדי להרוג.״ הם היו חמישה. כשהאיש שלצדי הבהיר שלא ניכנע, החלו החמישה לסגת. קמנו במהירות והדבקנו את השיירה.
בדרך סיפרה אמי לבעל החמורים את אשר אירע לנו בח׳וי. הוא כעס ואמר: ״אלה שיעים. בח׳וי אין כמעט אחרים. הם קנאים, ובעיניהם לא רק אתם טמאים אלא כל מי שאינו כמותם. גם אני מוסלמי, אבל אנחנו הסונים מתונים יותר. בכל עם שיש לו ספר אנחנו מכירים כבני אדם. גם אני רוצה שאחרים יתאסלמו ורואה בכך זכות, אך עליי לשכנע — לא לכפות. את דתי צריך לקבל באהבה; אם לא, אני חוטא נגדה.״ תוך כדי השיחה הגענו הביתה.
לאחר שסיים את עסקיו בטבריז חזר אחי לח׳וי, מבלי לדעת מה אירע. כשהגיע גילה שאשתו איננה ופנה בדאגה לבעל הבית. משדי סאטאר התלונן: ״יש לך אם יהודייה קשה כאבן. היא באה ובתחבולות לקחה מאיתנו את אשתך.״
אחי העמיד פני תם. ״מפליא אותי שאשתי לא קיבלה את הדת הנכונה,״ אמר. ״מוטב שאצא ואחזיר אותה לכאן.״ לאחר שסגרו את החשבונות יצא לקוהנה שאהיר. הוא השאיר בח׳וי את כל חפציו, אך לא התכוון לשוב עוד.