דילמן

הכורדים באזורנו הלכו והתחזקו, ובראשם סימקו, שנחשב בעינינו לשליט שאין עליו עוררין — מטהרן שבדרום ועד דיארבקיר שבמערב. הוא מינה שופטים והציב ראשי ערים מטעמו. גם העות׳מאנים וגם האיראנים חששו מעליית כוחו, ומנהיגי השבטים הצטרפו אליו בזה אחר זה. לאחר שהכוחות הרוסיים עזבו את האזור השתנה יחסם אליו, והם ביקשו לרצותו במתנות ובמשלוחים כדי לשמור על חזיתם הדרומית שקטה. נוכחות השלטון האיראני כמעט שלא הורגשה; נציגי טהרן באזור היו כקוקלא¹ בידיו של המנהיג הכורדי.²

סימקו עצמו ישב בעיקר בצ׳הרי. היו לו תשע־עשרה נשים, ובהן אישה מרוסיה. לכל אחת מהן בנה אחוזה והעמיד לרשותה משרת, אך קודם לכן דאג שווטרינר יסרס אותו. בראש רכס הרים סמוך היה מישור ששטחו כעשרה דונמים. שם הקים סימקו את תשע־עשרה האחוזות סביב בריכת מים, ולצדן גם את בניין הפרלמנט שלו.

החיים לאחר שחרורנו ממחנות הנוצרים היו קשים מאוד. משפחות יהודיות רבות החליטו לעזוב לרוסיה, אף שידעו כי מלחמה מתחוללת גם שם, והעיירה הלכה והתרוקנה. כעבור חודש או חודשיים שקלנו ללכת בעקבותיהן.

אולם בעיר הגבול ג׳ולפה, סמוך לנהר הקורה, עיכבו השלטונות הרוסיים קבוצת יהודים שיצאה מעיירתנו ולא התירו לה להיכנס. שמענו שההמתנה הממושכת כילתה את כספם והותירה אותם חסרי כול. עוד סופר כי כנופיות רוסיות פשטו על מחנם, חטפו צעירות והחזירו אותן רק לאחר שפגעו בהן. השמועות האלה כיבו את תקוותנו למצוא מקלט ברוסיה.

במרחק של כעשרים קילומטרים מקוהנה שאהיר שכנה דילמן, ואליה עברנו. שכרנו מקום ברובע המרוחק האפטוואן, סמוך לשער שנשא אותו שם, יחד עם עוד תשע משפחות. הכסף והזהב שהיו בידינו אזלו, ונאלצנו לחפש מקור פרנסה.

אחי ידע לזקק ערק. הוא הציע שנקנה מעט צימוקים ומצרכים נוספים וננסה להתפרנס ממכירת המשקה. כך עשינו, והרווח הספיק בקושי למחייתנו. ברובע חיו שיעים רבים, וכשנודע להם שאנו מייצרים בבית משקה אסור, הלשינו עלינו לשלטונות.

יום אחד הוזמן אחי להתייצב לפני חכם מוסלמי חשוב בשם אהוט. לצד החכם ישבו השכנים שמסרו את דבר מעשינו. ״כיצד אתה מעז לייצר ערק ולמכור אותו בשכונה מוסלמית?״ גער בו. ״אינך יודע שהמשקה אסור לנו?״ לבסוף ציווה עליו לפרק את מתקן הזיקוק ואיים: ״אם אשמע שאתה מכין ערק פעם נוספת, אגרש אותך מן השכונה. לא תמצא בית להשכרה בכל העיר.״

אחי חזר לביתנו עצוב וסיפר לאמי שגם דרך פרנסה זו נחסמה. ישבנו יחד וניסינו למצוא מוצא. לאחר רדת החשכה נשמעו נקישות בדלת הפונה לרחוב. ״מי שם?״ שאל אחי. מעבר לדלת נשמעה דרישה: ״פתח!״ אחי נבהל ולא זז. רק כשהקול חזר ואמר, ״פתח, זה אני,״ זיהה את החכם שפגש באותו יום.

אחי פתח את הדלת וניסה לפייסו: ״כבודו, כפי שציווית, אפנה מכאן את כל אשר אתה רואה. לא אכין עוד ערק.״ אך החכם אמר: ״שבן, בני, אל תפחד. ידעתי שמחר כבר תפנה הכול ולכן הקדמתי לבוא. האנשים שסביבכם חמורי פרא. לפי דתנו אסור לשתות, אבל דווקא האוסרים הם השותים. נאלצתי לדבר כפי שדיברתי בנוכחותם; עכשיו באתי לטעום מן הערק.״

אחי חשש שמא זו מלכודת שנועדה להפליל אותנו. החכם הבחין בהיסוסו, הסיר את כיסוי ראשו והניחו בצד. ״אל תפחד, הבא את הערק,״ אמר. אחי הניח על השולחן בקבוק ופינג׳אן. רק לאחר שהאורח מילא את הכוס עד שפתה ושתה נרגע אחי.

אהוט התרווח בכיסאו ושאל את אמי אם יש בתנור דבר־מה לאכול. ״הכנתי מעט כופתה³ לילדים,״ השיבה, ״אבל אתם אינכם אוכלים מן הבשר שלנו. אילו היה מותר, כבר הייתי מגישה לך.״

״מי אמר שאסור?״ תמה האורח. ״יש בשר אסור ויש בשר חלאל⁴. הבשר שלכם מותר יותר מכול: החיה נשחטה בידי אדם מלומד שהוכשר בהלכה, ואילו בבשר שאנו אוכלים — מי יודע מה מקורו? לכי והביאי לי גם מעט מזה⁵.״ הוא אכל מן המטעמים ושתה שוב מן הערק. כשהתרצה, שלף שן שום מכיסו, הכניסה לפיו ואמר לאחי: ״מן העם חסר התרבות שלנו אפשר לצפות רק לרעה. המשך בעבודתך כרצונך, אבל מעתה עשה זאת בשקט.״

המשכנו בזיקוק והמלאי הלך וגדל. מפחד השכנים לא יכולנו למכור ברובע, ולכן נאלצנו לחפש קונים במקומות רחוקים. לאחי נודע כי בקראקישלק, כארבעים קילומטרים מדילמן, נאסף כוח שביקש להילחם בשלטונו של סימקו.

אותם מוג׳אהדין הגיעו מכפרי האזור והיו בעיני עצמם כוח רב. הם היו בטוחים שיביסו את סימקו בקלות, ואף הוא הפנה את תשומת לבו אל האיום החדש. בראשם עמד יוסוף חאן, קצין בכיר בצבא האיראני. הוא חיפש ערק לשתייה, ואנו יצאנו לספק לו את הסחורה.

העמסנו על חמור ארבעה פחי ערק ויצאנו לקראקישלק. כשהתקרבנו ראינו המון לוחמים בלבוש שנראה כורדי: בד צפוף השתלשל מעל בגדיהם כחצאית, ועל גופם אפוד עשוי עור מעובד ועבה, שלדבריהם אף קליע רובה לא חדר דרכו. על ראשיהם כרכו אריג ארוך ושש פיסות משי, ושערם הפרוע הציץ מתחתיו. עיניהם בלטו ומראם היה מאיים. התפלאתי לראות במקום כורדים רבים, אך אחי הסביר שאלו אזרים — אג׳אמים — שהתחפשו כך כדי שלא יזהו את מוצאם.

נכנסנו לכפר וביקשנו לראות את המפקד. החיילים בחנו אותנו מכף רגל ועד ראש ורק אז שלחו אליו שליח. כשנשאלנו למטרת בואנו, הסביר אחי שהבאנו מטען ערק עבור יוסוף חאן. המפקד שמח והורה להכניס מיד את אחי ואת הפחים. הוא שילם במזומן יותר משווי הסחורה וביקש שנביא משלוחים קבועים. ״אל תחשוש לתשלום,״ אמר, ״רק דאג שתמיד יהיה כאן ערק.״ במשלוח הבא עמד בדברו ואף שילם יותר.

באחד הביקורים נכנס אחי אל המפקד עם הסחורה, ואנשיו נצטוו להאכיל אותי בזמן שהמתנתי בחוץ. הבטתי סביב וראיתי נשק רב כל כך, עד שהאנשים היו קארק⁶. רוביהם היו מסוג פלינט, ועל מותניהם חגרו אקדחי ברבלו. הם הציבו מטרות והתאמנו בירי.

מולי עמד איש גבוה ואמר לחברו: ״רואה את חוט הטלפון? אסתובב בגבי ואפגע בו.״ חברו השיב: ״אם תעמוד ישר, אולי יש לך סיכוי,״ והשניים התערבו. האיש הגבוה הוציא את רובה הפלינט, סובב אותו כך שהקנה פנה לאחור, הסתובב וירה מאחורי גבו. הכדור פגע בדיוק במטרה. שערותיי סמרו ורעד עבר בי. חשבתי שהלוחמים האלה חזקים כל כך, עד שיומו של סימקו בוודאי הגיע.

את הדרך אל הכפר ובחזרה עשינו חמש פעמים. אחר כך שמענו שסימקו הגיע עם צבאו, תקף את קראקישלק והביס בתוך שעתיים את הכוח שנאסף שם. יומיים לאחר מכן לא נותר במקום זכר ללוחמים, שהתפזרו ונעלמו. למראה כוחם ולנוכח החשיבות שייחסו לעצמם, איש לא היה מאמין שייכנעו במהירות כזאת. גם אני טעיתי בהערכתם.

יוסוף חאן היה אג׳אמי מן הקווקז, וכנראה לא הכיר היטב את האנשים שעליהם פיקד. כוחותיו של סימקו צרו על ביתו ולכדו אותו. כשאפסה תקוותו הצמיד רובה לראשו ולחץ על ההדק.

תקוותנו נגוזה שוב ופרנסתנו נקטעה. תפסנו פינה באחת מסמטאות העיר והתחלנו לתקן נעליים, במלאכה שלמדנו מאחי החירש. ההכנסה הייתה זעומה ולא הספיקה. הכורדים התחזקו ושליטתם באזור התבססה. כעבור זמן התמלאה דילמן בפרשים כורדים; בעלי החנויות נעלו את עסקיהם והסתגרו בבתים. הכורדים פרצו את פתחי החנויות ובזזו אותן. לנו כבר לא היה דבר, ולכן גם לא היה מה לקחת מאיתנו.

שוב ושוב שאלנו את עצמנו: מה יהיה? כיצד יסתיימו חיינו לצד הכורדים שלמדנו להכיר בדרך הקשה הזאת?

לפי הסיפור שהגיע אלינו, ממשלת איראן שלחה לסימקו במתנה ארגז מלא יהלומים וזהב, ובתוכו הסתירה חומר נפץ. סימקו קיבל את הארגז בבית הפרלמנט שלו, הניחו על אדן החלון ותכנן לפתוח אותו לאחר התפילה. הישיבה התארכה, וסבלנותו של אחיו, עלי חאן, פקעה. הוא פתח את הארגז והמטען התפוצץ. עלי חאן וחמישה מראשי השבטים נהרגו, ורבים נפצעו. האירוע היה, כך סברנו, מן הגורמים שהניעו את סימקו לצאת למסעות הקרב שאחד מהם עבר בקראקישלק.

בתגובה הציב סימקו לאחמד שאה⁷, שליט איראן באותם ימים, אולטימטום: ״בתוך שבוע יש להסגיר לידינו את מי שייצר את הפצצה.״ ממשלת איראן מיהרה להיענות לדרישתו.

ימים אחדים לאחר הפיצוץ עבר כרוז⁸ ברחובות דילמן והודיע בשם סימקו: ״שולחי הפצצה ייתלו. כל הרוצה לצפות בביצוע גזר הדין יבוא למרכז העיר ביום רביעי.״ הייתי ילד סקרן, נדחקתי בתוך ההמון עד השורה הראשונה וחיפשתי סביבי חבל תלייה. עובר אורח ששמע לשם מה באתי צחק ושאל: ״מי אמר לך שהם ימותו בתלייה?״

מקום מושבו של סימקו היה, כפי שתיארתי, מישור רחב בראש רכס הרים. במרכזו הייתה בריכה, וסביבה ניצבו האחוזות ובניין הפרלמנט. מעיינות ומים היו שם בשפע, ובבריכות שחו ברווזים וברבורים. שם ראיתי טווס בפעם הראשונה בחיי.

בקצה המישור נפער מדרון תלול, שגובהו כגובה עשרה צריחי מסגדים, ומראהו כאילו נחצב כולו בסלע. דרך אחת בלבד הובילה אליו. שם נאסף הקהל ושם עמדו סימקו ואחמד ארא. סימקו הורה להביא את אחד האסירים שהוסגרו לידיו. האיש הובא כשידיו קשורות מאחורי גבו ועיניו מכוסות. העמידו אותו על שפת המדרון, ומאחור חבטו בו בעוצמה עד שנפל קדימה. בעודו באוויר ירו בו אנשי סימקו, כדי שלא ייוותר ספק במותו.

גם עיניו של האסיר האחרון היו מכוסות וידיו קשורות. כשהעמידו אותו על קצה המדרון והוא הבין כי סופו הגיע, קרא בקול רם כדי שכולם ישמעו: ״אתה, ששמך סימקו — דע לך שגבר אינו מכסה את עיני אויבו ואינו כובל את ידיו.״ הוא לא המתין למכה, אלא צעד קדימה והשליך את עצמו אל התהום. אנשי סימקו מיהרו וירו גם בו.

צעקותיו בעת הנפילה עדיין מהדהדות באוזניי. גם שנים רבות לאחר אותו יום לא משה התמונה מנגד עיניי.

חזרתי לביתנו והמשכנו בעבודת תיקון הנעליים. יום אחד בא אלינו לקוח כורדי ואמר לאחי: ״קניתי ממך נעליים ישנות ושילמתי עליהן. נעלתי אותן בחנות והלכתי, אבל השארתי אצלך את נעליי הקודמות. באתי לקחת אותן.״ אחי השיב: ״אני זוכר. קנית נעליים בתומן אחד, אבל הנעליים שהשארת היו בלויות כל כך שלא היה טעם לשמור אותן, ולכן השלכתי אותן.״

״שילמתי חמישה תומנים!״ התפרץ האיש. ״החזר לי את נעליי או את הכסף ששילמתי.״ אחי עמד על שלו: ״קנית ממני נעליים בתומן אחד. כיצד אתה דורש חמישה תומנים תמורת נעליים בלויות?״ הוויכוח הלך והחריף עד שהשכנים התאספו סביב. לבסוף הציעו שאיש הדת יכריע ביניהם, ושניהם הסכימו.

איש הדת שמע את הצדדים ופסק: ״תן לו שלושה תומנים.״ אחי מחה: ״הוא קנה ממני נעליים ראויות לנעילה בתומן אחד. איך ייתכן שנעליו הבלויות שוות שלושה?״ השופט השיב: ״בני, גם אני יודע מה ערכן. ובכל זאת, קבל את פסקי כפי שהוא.״ באותו רגע החליט אחי שלא יישאר עוד בארץ הזאת.

תהיתי אילו חיים הם אלה — חיים של סבל, נדודים ומעבר מארץ לארץ. אם נעבור לטורקיה, מה נעשה שם? האם גם שם נידונו לאותו גורל? כעסתי על אבותינו ושאלתי מדוע לא בחרו מקום אחר להתיישב בו, ומדוע חיו דווקא בעיר גבול.

לימים חקרתי בדבר והגעתי למסקנה שחיי היהודים בין עמים אחרים היו קשים בכל מקום ובכל תקופה. אבותינו חיו בהמדאן, בין איראנים לארמנים. גם שם, כך סופר, סבלו מידי הארמנים. לפני בוא האסלאם חיו בהמדאן גם מאמיני הדת הזורואסטרית⁹, אך הם לא סייעו ליהודים במאבקיהם. לבסוף הובסו הארמנים ונסוגו, לקחו עמם שבויים יהודים והתיישבו בנוואי שארקיה. היהודים המעטים נטמעו בקרבם, אך אחדים שמרו על יהדותם בסתר — ואלה, לפי המסורת שבידינו, היו אבותינו.

כשהגיעו מהמדאן התיישבו אבותינו בארבעה מקומות: אורמי, קוהנה שאהיר, בשקלה¹⁰ וגבר¹¹. הם לא באו מרצונם, אלא הובאו בכוח כשבויים. גם הם סבלו כפי שאנו סבלנו, והשפה שדיברו — ארמית — עודנה שגורה בפינו.

הדרך לרוסיה נסגרה. לא ידענו מה מתרחש בטורקיה לאחר נסיגת הרוסים, כיצד נחיה שם וממה נתפרנס. יום אחד חזר אחי [[person:shimon-demirel|שמעון]] הביתה והכריז: ״נינצל מאכזריות הכורדים. מצאתי חבר טורקי שייקח אותנו לטורקיה, ושם נוכל לחיות כאזרחי המדינה.״

״לאן הוא ייקח אותנו?״ שאלתי. אחי השיב: ״הוא שיבח מאוד את המקום. הארץ השתחררה מן הכיבוש, התושבים מתחילים לשוב ולהתאסף, ונראה שקל יותר למצוא שם פרנסה. שמו קאפו זאדה מהמט אפנדי, והוא הבטיח לעזור לנו ככל שיוכל.״

השארנו בדילמן את אמי ואת בנו של אחי. אני, שבן ואשתו שכרנו סוס ויצאנו לוואן, מרחק של שלושה ימי מסע. רכבנו מבוקר עד ערב כמעט בלי לעצור. לחם לא היה לנו, ובדרך לא מצאנו מזון; במשך המסע נשארה בטננו ריקה. עברנו בכפרים רבים, אך כולם היו חרבים וריקים מאדם. אחרי יום רכיבה מצאנו כפר קטן שבו חיו שלוש משפחות. עצרנו על חלקת דשא סמוכה והבערנו אש.

אכלנו מעט צימוקים יבשים. הרתחנו מים, שרפנו שלושה צימוקים ופוררנו אותם לתוך המים כדי שיקבלו צבע וידמו לתה. אחי הלך אל הכפר לנסות לקנות מעט לחם. לתושבים היה רק לחם שעורים. הוא שילם מטבע מג׳ידיה¹² בעבור כיכר אחת, אך הם הסכימו למכור רק ארבע כיכרות. לאחר שהסביר שאנו חמישה, נעתרו ונתנו לו כיכר נוספת.

כשחזר עטנו על הלחם. ״תן לנו לראות,״ ביקשנו. ״אל תאכלו הכול,״ הזהיר אחי, ״עוד דרך ארוכה לפנינו.״ זמן רב לא ראינו לחם. אכלנו לאט. כל כיכר הייתה כגודל בייגל, דקה וקשה כקרטון, ובמרכזה חור; טעמה היה כטעם קש. שתינו לצדה את מי הצימוקים שהכנו.

למהמט אפנדי היו שני סוסים: על אחד רכב ועל האחר העמיס סוליות עור לנעליים. גם לנו היה סוס שנשא מעט כלי בית, שמיכה וחפצים נוספים, ועליו רכבה אשת אחי. אני, אחי ובעל הסוס השכור הלכנו ברגל. בתום שלושה ימים ארוכים הגענו לוואן.