אמי אמרה שעל הבית בגולוזאן רובצת קללה. כשראינו משפחות יהודיות מתחילות לשוב לבתיהן בקוהנה שאהיר, החלטנו לחזור גם אנחנו. מתוך שבעים המשפחות שעזבו את העיירה שבו אל החורבות ארבעים, ובהן משפחתנו. ניקינו וסידרנו את מה שנותר מן הבית, והכנסנו אליו את בעלי החיים שהבאנו עמנו — מן הבהמות שהגנרל העות׳מאני מסר ליהודים. במשך חודשיים ידענו מעט מנוחה, תיקנו את ההריסות וניסינו לשוב לחיים. אז התחזק סימקו באזור, והכורדים חזרו.
מדי יום הגיעו ידיעות חדשות ובעקבותיהן גזירות חדשות. כורדים נכנסו לבתי היהודים והעמיסו על סוסיהם כל דבר שמצאו. לילה אחר לילה נשדד בית אחר, ולא היה למי להתלונן או לאן לפנות. שוב לא נותר לנו אלא לשבת ולהמתין לגורלנו.
לילה אחד נכנסו הכורדים אל האורווה שלנו. לאחר שעזבו גילינו שלא הותירו בה חפץ אחד או בעל חיים. הארץ כולה סבלה ממחסור במזון, והבהמות שנלקחו היו תקוותנו היחידה לחלב, לגבינה ולמעט מזון.
בבית נותרנו חמישה: אמי, נכד אחד ושלושה מבני המשפחה1. יצאנו לגינה, קטפנו צרורות עשב ירוק, רחצנו אותם היטב, תיבלנו במעט מלח, הרתחנו ואכלנו. כך שרדנו ימים אחדים. לא היו שמן או לחם. כסף עוד היה בידינו, אך מלבד עשב לא היה מזון שאפשר לקנות.
אחי הגדול הציע שניקח מעט כסף מאמנו ונלך אל השכונה האג׳אמית; אולי נמצא שם לחם או בורגול. אכילת העשב כבר ניפחה את בטננו. עברנו מדלת לדלת וביקשנו מזון, אך בכל מקום אמרו לנו שהמאמץ מיותר: המחסור פגע באזור כולו, וגם לתושבי השכונה לא נותר דבר.
חזרנו בידיים ריקות. ליד השוק ראינו אדם מפרזל את סוסו. הוא הבחין בנו, רץ לעברנו והשליך את עצמו על חזהו של אחי. קפאתי מפחד; אחר כך נדהמתי לראותו מנשק את אחי על לחייו. גם אחי נראה מבולבל.
״אינך זוכר אותי?״ שאל האיש. ״הצלת אותי ואת חברי ממוות! אני חסאם — הצלת אותי ואת יוסוף עלי!״
אז נזכר אחי. בימים שבהם רכב חמוש עם הכוחות הנוצריים, פגש שני שבויים אג׳אמים ששני ארמנים הובילו אל העיירה. אחי חשש שיהרגו אותם כפי שהרגו את אבינו. הוא ירד מסוסו, התייצב מול השובים והורה להם לשחרר את השניים: ״אתם מפרים את הוראותיה של סורמה ח׳אנום. השאירו אותם ולכו.״ כשהמשיכו לקללו איים לירות בהם וירה באוויר. השובים נבהלו והסתלקו. אחי ליווה את שני המשוחררים עד שהגיעו בשלום לאוּלה.
חסאם עדיין היה נרגש. ״הצלת את חיינו, ואפילו לא הספקת לומר לנו מי אתה,״ אמר. אחי השיב: ״אני יהודי מן המקום. שמי שבן2, ושם אבי דויד.״ חסאם חיבק אותו ואמר: ״אהיה כפרה על דתך, שבן.״ לאחר שסיים לפרזל את הסוס הזמין אותנו לתה ולצימוקים וסיפר למתקהלים כיצד אחי הציל את חייו.
אחי הסביר שבאנו לשכונה כדי לחפש מזון. בבית לא נותר דבר, ואף שהיה לנו כסף לא הצלחנו לקנות מאומה. ״[[person:shimon-demirel|שבן אפנדי]],״ אמר חסאם, ״אתה יודע שגם לנו כמעט אין. אבל המתן כאן מעט; אולי אוכל לעזור.״ הוא רץ לחפש את יוסוף עלי, וזה הגיע במהרה כדי להודות גם הוא.
השניים שתקו לרגע וחשבו מה לעשות. אחר כך ביקשו את כתובת ביתנו ונפרדו מאיתנו בחיבוק. חזרנו אל אמי בידיים ריקות, ושוב יצאנו לגינה ללקט עשבים. מרוב רעב נדמה היה לנו שטעמם כטעם בקלאווה.
כשעמדנו לשכב לישון נשמעו דפיקות בשער החצר. חששנו שהכורדים שבו לקחת את המעט שעוד נותר, אבל בפתח עמדו חסאם ויוסוף עלי. על גבם נשאו שק ובו חמישים קילוגרם חיטה. ״קחו,״ אמרו, ״בזה תוכלו להסתדר. נשוב מאוחר יותר.״ אחי שאל למחיר, אך הם השיבו: ״לא. אנחנו עדיין חייבים לך הרבה,״ והלכו.
באותו לילה הייתה חגיגה בביתנו. עשרים יום לא בא אל פינו דבר מלבד עשב מן הגינה. אמי לקחה מן החיטה, שמה אותה בסיר עם מעט מלח, הרתיחה, סיננה והגישה לנו. התנפלנו על התבשיל כאילו היה סעודה מפוארת והודינו לשני האנשים שהביאו את השק.
חילקנו את החיטה למנות קטנות כדי שתספיק לזמן רב. חששנו לקחת אותה לטחנה: בדרך או בטחינה עלול היה חלק ממנה להילקח. לכן בישלנו את הגרגרים בשלמותם ולעיתים גם טיגנו אותם, וכך התקיימנו בימים הקשים.
אולם גם ההצלה הזאת הייתה זמנית. ימים אחדים לאחר קבלת החיטה שמענו התקהלות מחוץ לשער. חמישה כורדים חמושים, רכובים על סוסים, נכנסו לחצר. הם עברו מחדר לחדר והעמיסו כל דבר שמצאו, עד שהותירו אותנו בלי רכוש. לא היה למי לפנות, איש לא ידע מי השודדים — וגם החיטה נלקחה.