גשרים

מזג האוויר החל להתקרר, והצבא טרם השלים את הגשרים על הנהרות שבהמשך הדרך. קיבלתי הוראה להתקדם ולהקים גשרי שירות זמניים עד שיוקמו גשרי הקבע. הגדול שבהם תוכנן לאורך אחד־עשר מטרים ולרוחב שמונה. כמה כיתות הופקדו על העבודות; הסברתי להן את התוכניות וביקרתי באתר מדי יום.

בחרתי שלושים חיילים מוכשרים וריכזתי אותם בכיתה בפיקודי כדי להקים את הגשר הגדול. כרתנו עצים מן היער ועיבדנו אותם ללוחות. אנשי היו בעלי מלאכה טובים, והקמנו גשר יפה וחזק. עדנאן התפעל ואמר שהוא טוב מגשר בטון. הוא הכין דגם מוקטן ושלח אותו למפקחים.

מעט לפני השלמת העבודה הגיע קולונל מן הפיקוח. הוא בחן את הגשר ושאל מי אחראי לו. עדנאן הצביע עליי. הקולונל לחץ את ידי והעניק לי חודש חופשה. אחר כך הזמין צלם, הצטלם ליד הגשר וקרא לי להצטלם עמו. שמו היה ג׳בדאט ביי; הוא דאג שאקבל את התמונה, ואני שומר אותה עד היום.

באותה עת פרסם משרד ההגנה חוזר שאסר לתת חופשות לתושבי המזרח, מחשש שהשלגים ימנעו מהם לשוב ליחידותיהם. ואן ובשקלה הוזכרו בו במפורש. מילאתי בכל זאת את טופס החופשה ורשמתי את בשקלה כמקום מגוריי, בתקווה שהפקיד המאשר לא יכיר את היישוב. הבאתי את הטופס ישירות לקולונל, והוא חתם מיד.

נסעתי ברכבת ממניסה עד קצה המסילה בדיארבקיר. משם שכרתי סוס ורכבתי שישה ימים לוואן, ואז שכרתי סוס נוסף והמשכתי לבשקלה. בבית פניתי למוכתרי הכפרים וקיבלתי מהם אישורים שלפיהם הדרכים לא ייפתחו עוד שישה חודשים. כך נשארתי בחופשה חצי שנה, ורק אז שבתי ליחידה.

כשחזרתי היה הקולונל במקום. הצגתי לו את אישורי המוכתרים והוא כעס ודרש לדעת מי התיר לי חופשה בניגוד לחוזר. הראיתי לו את הטופס. הוא המשיך להתעקש עד שמצא בתחתיתו את חתימתו שלו — ואז נעתקו המילים מפיו.

בינתיים פוזרו היחידות שהיו בפיקוחי, וגם אני סופחתי ליחידה אחרת. קיבלתי מכתב המלצה שבו נכתב שאני חייל מצטיין ושאפשר להפקיד בידי עבודות מקצועיות. כשהגעתי ליחידה 7 והצגתי את עצמי כמהנדס היחידה הקודמת, כבר הכירו את שמי.

כעבור ימים אחדים קיבלתי הוראה להעביר את היחידה לסינדירגי. הקמנו מחנה מחוץ לעיר, וקיבלתי את תוכניות הביצוע. שכונה אחת נהרסה כדי לפנות מקום ליסודות גשר. כשבחנתי את השרטוט ואת הנעשה בשטח גיליתי שאין ביניהם התאמה: חזית היסודות מוקמה כחצי מטר מן הנקודה שנקבעה בתוכנית.

כתבתי את מסקנתי למנהל הראשי של עבודות הסלילה. למחרת הגיע עם ארבעה מהנדסים. הם בחנו את הדרך, את היסודות ואת התוכניות, קראו לי וביקשו הסבר. עוד באותו יום הופסקה העבודה. כל מה שנבנה נהרס, ונדרשה הריסת תשעה מבנים סמוכים. קיבלתי מכתב תודה; במשך החודשיים שנדרשו להריסה הייתי פנוי מעבודה.

באחד מביקוריי בעיר פגשתי את עוסמאן באלאגלונו, מכר מבשקלה ששימש גזבר העירייה. הוא ואשתו היו אנשים חביבים, ולעיתים קרובות אכלנו ושיחקנו שש־בש יחד. אם לא באתי יום אחד, היה שולח לחפש אחריי. גם שאר מכריי בסינדירגי נהגו בי בחום, ולכן התקופה חלפה במהירות.

כשנגמרה ההריסה נקראתי ליחידה. המפקד, נורי ביי, קיבל את פניי בשמחה והראה לי פקודה חדשה: ארבע מאות וחמישים חייבי מס שרכושם הוחרם ושנשלחו לעבוד באשקלה, עתידים להגיע אלינו לעבוד במכוש ובמעדר. הוא אמר שמדובר בעשירים לא־מוסלמים ורמז שאם יינתנו להם הטבות, אולי יהיה אפשר להוציא מהם כסף.

התחלנו להתכונן: הקצינו שטח לאוהלים, הרחבנו את המטבח והכנו מיטות ושמיכות. באותה תקופה היה הנשיא אינונו בוועידה בקהיר.¹ לפי הסיפור שהגיע אלינו, לא־מוסלמים הפגינו נגדו שם והאשימו אותו בנטילת רכוש ובשליחת בני מיעוטים לעבודת כפייה.

לאחר שובו, כך סופר, הורה אינונו לראש הממשלה סאראצ׳אולו למחול על חובותיהם של חייבי מס העושר, והם שוחררו לבתיהם.² גם ארבע מאות וחמישים האנשים שחיכינו להם לא הגיעו. המפקד התאכזב, האוהלים נשארו ריקים — וזמן שחרורי התקרב.

תעודת השחרור שלי כבר נשלחה לאקהיסר לחתימה, אך לפתע הוקפאו השחרורים. טורקיה הכריזה מלחמה על גרמניה ויפן ב־23 בפברואר 1945, סמוך לסיום מלחמת העולם השנייה.³ לפי הבנתי אז, היא עשתה זאת כדי למצוא חן בעיני ארצות הברית ובריטניה. בעקבות ההקפאה נדחה שחרורי בתשעה חודשים.

בתקופה הזאת חליתי ונפלתי למשכב. חבריי העדיפו לטפל בי בעצמם ולא לשלוח אותי לבית חולים, ובמסירותם החלמתי. חזרתי לעבודה והמשכתי להוציא מדי יום שלוש מאות איש, ובערב לבדוק את התוצאה.

בין המצטרפים החדשים היה אדם שהכרתי בעקיפין דרך אשת אחיו. הוא דיבר את הניב הארמי שלי — לישן דידן — אך לא הכיר אותי, וכשהגיע מאיסטנבול עדיין הייתי חולה.⁴ ביחידה שאליה צורף הטילו עליו את כל העבודות הקשות. כשעברתי שם ראיתי שידיו מלאות חתכים מדממים. ביקשתי מחבריי לשמור עליו, וכעבור יומיים העברתי אותו ליחידתי.

הטלתי עליו לאסוף עצים יבשים ביער, לטפל בתנור שבאוהלי, לקום מוקדם, להדליק אש ולהכין תה. בבקרים שתינו יחד לפני שיצאתי לעבודה. הוא היה מאושר שניצל מעבודותיו הקודמות, כינה אותי ״שליח האל״ וכתב עליי למשפחתו.

יום אחד הבחין בו הקצין באוהלי. הוא הזכיר שביקש שאבחר אדם חד־עין ואלמד אותו את תפקידי, והשתומם שבחרתי דווקא בו. השבתי שלא יטעה למראהו ושעוד ייווכח ביכולתו. האיש אכן הצטיין: הוא ניקה, כיבס וגיהץ את בגדיי עד שנראו חדשים. כיסינו את האוהל ביריעה נוספת, והוא נעשה נקי ומסודר אף מאוהלי הקצינים. קיבלתי גם סוס; האיש טיפל בו, האכיל והשקה אותו, אוכף אותו בבוקר והביאו אליי כשיצאתי לביקורת.