בכל תקופת שירותי שמרתי על קשר עם בני ביתי והתעניינתי בשלומם. ידעתי שמצבם קשה: היהודים ובני מיעוטים אחרים לא יכלו לנוע בחופשיות כשאר התושבים. מצד אחד שמחתי שאינני נמצא בעיר הגדולה; מצד אחר הצטערתי שאינני עמם, משום שאולי יכולתי לעזור.
לעיתים התמלאתי כעס וצער על שדתִי נחשבה נחותה וחסרת ערך. לא היה בידי לשנות זאת. בכל מקום העליבו אותנו וגירשו אותנו, עד שביצעו בנו רצח עם. אנו עם למוד סבל, וההמתנה לקץ הצרות עוררה בי לעיתים גם מרירות על עצם השתייכותי אליו.
הרביתי להרהר בדבר. חששתי שהסבל לא ייגמר, מפני שאין ליהודים בעל בית, מנהיג או אומה אחרת שתגן עליהם. עמים אחרים עומדים זקופים ובטוחים בעצמם; הם פועלים בידיעה שלא תמיד יהיה מי שישיב להם כגמולם.
כך היה גם ברחוב. כשעשרה גויים תקפו יהודי אחד, יהודי אחר היסס לבוא לעזרתו, מפני שידע שגם הוא יוכה. ואם כך בין יחידים, על אחת כמה וכמה בין עמים: מי יבוא להצילנו? התוקף לא בא לבדו; הוא אסף סביבו חברים. גם אויבינו כעם ידעו שיש בנו גבורה, ולכן התאחדו כדי להשאיר אותנו מעטים וחלשים.
אומרים שהראש היהודי חכם. בעיניי, כל בני האדם נבראו שווים. חכמתנו אינה מתנה מסתורית אלא פרי ההכרח: הרכנו את הראש כדי לשרוד, והפעלנו את שכלנו כדי להתגונן. אחרים כינו אותנו חכמים או ערמומיים, אך לא מיהרו להודות בגבורה שראו בנו. הכינוי ״חכם״ אף הזהיר את מי שביקש לפגוע בנו להתכונן היטב.
מפני שלא היו לנו כוחות אחרים להישען עליהם, השקענו את חיינו ומרצנו במסחר וכך שרדנו. לפעמים כינו אותנו ״היהודי הפחדן״, אבל הכרתי די סיפורים שהוכיחו את ההפך.
שני אחים שהכרתי, תלה ומשה, נותרו בלי עבודה והתגייסו לג׳נדרמריה האיראנית.1 הם הצטיינו וזכו לאותות גבורה. בכל מקום שבו שירתו פסקו מעשי השוד, והשודדים ביררו מראש אם השניים מוצבים באזור ושינו את תוכניותיהם בהתאם. שמם הלך לפניהם עד שאמרו שכוחם ככוחה של אוגדה שלמה. גם מפקדים בכירים חששו לצאת לביקורת בלעדיהם. ובכל זאת, לאחר שלושים שנות שירות לא קיבלו אפילו את הדרגה הזוטרה ביותר — משום שהיו יהודים.
זכרתי גם את שאלה, בנו של דבא בבא, שעליו כבר כתבתי. בשכונת קוהנה שאהיר הוא נלחם בארמנים בשעה שהצבא האיראני נס, וצעק אחרי החיילים שלא יברחו. כשלא נענו לו, נשאר לבדו בחזית. לפי הסיפור הרג שנים־עשר לוחמים, לקח את נשקם ועזב. לימים חי בראשון לציון עם ילדיו ונפטר שם. שלוש פעמים ניסיתי לבקרו ולא זכיתי לפגוש אותו, אף שהכרתי סיפורים נוספים עליו.
כשנזכרתי באנשים האלה, ידעתי שאין לטעון שחסרה גבורה לעמנו. הנסיבות הן שכפו עליו להתכופף ולהצטמצם לאורך הדורות.
עוד סיפור שמעתי מחבר מבשקלה על ימי מלחמת העולם הראשונה. העיירה שכנה על צלע הר ומולה השתרע מישור רחב. היא החליפה ידיים פעמים אחדות, ובשלב מסוים נכבשה בידי הרוסים. הם נכנסו לבתים והציבו במחנה הצבאי שתי חטיבות.
בוקר אחד ירדו נברוז וארבעים לוחמים כורדים מן ההרים אל העיירה בקריאות ״אללה! אללה!״. הרוסים שמעו את השאגות והיו בטוחים שכוח גדול מסתער עליהם, ולכן נמלטו אל המישור. מחסני הציוד שלהם נפלו בידי התוקפים. במישור נקלעו למארב, ועל פי הסיפור איש מהם לא ניצל. מאוחר יותר שבו הרוסים בכוח גדול, וכל התושבים נאלצו לברוח.
רבים מן הפליטים עשו את דרכם למוסול. בדרך ארבו שודדים ערבים שנהגו להפשיט את הבורחים מכל רכושם, ורבים הגיעו חסרי כול. בין קבוצות הפליטים הייתה קבוצה יהודית בהנהגת משה ותלה. אנשיה נאלצו להתעמת פעמים אחדות עם השודדים, אך לא ויתרו על אף חפץ והגיעו למוסול עם כל רכושם. גם הסיפור הזה, בעיניי, העיד על גבורתם.