מהנדס היחידה

יום אחד הודיע לי עדנאן שג׳יראי עומד להשתחרר ושאני מיועד להחליפו. מאותו יום התחלתי ללמוד את תפקידו. בפועל תפקדתי כמהנדס, ובכל יום עבדו תחת הוראותיי מאה וארבעים חיילים.

כשבאו בני עיירתי לבקרני ומצאו את אוהלי, קראו בפליאה: ״הנה המהנדס שלנו!״ הם שמחו לראות אותי רגוע. פנחס הזכיר שגם בשירות הראשון מצאתי מקום טוב וניצלתי אותו כדי לעזור לחבריי. הוא זכר במיוחד כיצד פעלתי נגד קצין שהכה אותו באכזריות.

באותם ימים בסיאירט לא ראיתי את פנחס במשך כמה ימים. כששאלתי עליו נאמר לי שהוכה קשות ונשלח למאסר. מצאתי אותו בתאו ושלחתי אליו את מעילי. ניסיתי לנחמו ואמרתי שבצבא הטורקי אין כמעט חייל שלא ספג מכות. פנחס השיב שאין מדובר במכות שנועדו לדרבן, אלא באכזריות: הקצין ראה אותו בנעלי בית, אף שכך הורו בבית החולים, והכה אותו עד שכל גופו כאב.

אותו קצין נהג לבקרני ולספר על חייו. הוא אמר שנוח לו בסיאירט, שמשכורתו נשארת בידו מפני שבית החולים מספק את כל צרכיו, ושבעוד שישה חודשים הוא מתכוון לצאת לחופשה ארוכה. כשנכנסתי למפקד בית החולים בעניינו של פנחס הייתי נסער כל כך שקראתי לו ״אפנדי״ במקום ״המפקד״. שאלתי בכאב אם אנו נחשבים כופרים, שכן פנחס הוכה עד זוב דם ואף נכלא.

המפקד ביקש שארגע ואביא את רשימת החולים ממשרדו של הקצין. כששבתי כתב לפנחס אישור לשני ימי חופשה. למחרת יצא הקצין המכה לחופשה בת שישה חודשים — מוקדם בהרבה מכפי שתכנן. פנחס חיבק אותי ואמר שכעת חדלו עצמותיו לכאוב. הבאתי אותו לחדרי כדי שינוח, אך הוא אמר שהיה מוכן לספוג שוב אותן מכות ובלבד שהקצין יעזוב.

בביקורם במחנה העלו חבריי את הזיכרון הזה ואמרו שכעת אין להם סיבה לדאוג: ״הכול כאן תחת פקודתך — אתה מהנדס היחידה.״ נפרדנו במצב רוח טוב.

באותם ימים צורפו ליחידה שישים מוסלמים מאזור האטאי.¹ מספר העובדים שבאחריותי עלה למאתיים. ערב אחד באו כולם לאוהלי. לדבריהם, בתחילה נזהרו ממני, אך כשראו שאני נוהג בכולם בשוויון אזרו אומץ לדבר. הם אמרו שהעדיפו את השלטון הטורקי על פני הצרפתי, וכעת קוראים להם גאבור — כופרים — ושולחים אותם לצבא.² הם ביקשו שאכפיל את מנת העבודה שלהם.

בראש המשלחת עמד הוג׳ה, איש הדת שלהם. חשבתי שהם מבקשים הקלה והצעתי להפחית את העבודה, אך הוא התעקש: הם רצו לקבל אותה מכסה כמו כולם, ואף יותר. השבתי לו, ״הוג׳אם״ — מורי.³ אמרתי שעליו לעודד את אנשיו: רבים במחנה היו בעבר בעלי ממון שמעולם לא אחזו מכוש, וכעת עבדו למען המולדת. ביקשתי שלא יראו בעצמם כופרים או זרים, והבטחתי לסייע בכל דבר שביכולתי.

ההוג׳ה שקל את דבריי והודה לי בשם אנשיו. לדבריו, המרירות גרמה למחשבותיהם להתגלגל ולהחמיר ככדור שלג; עצתי נתנה להם נקודת מבט אחרת. הם ביקשו סליחה ונפרדו ממני.

העבודה התקדמה לתוך אזור מיוער, והמחנה הועתק קרוב יותר לאתר. ימים שלמים עבדנו תחת העצים בלי לראות שמש. אז הודיע לי המפקד שעוד שלוש מאות איש מגדוד אחר יסופחו אלינו. הוא הורה לי לבחור שני עוזרים. עם החיילים הגיעו סגן משנה ורב־סמל שנועדו לשמור על הסדר, אך בעניינים המקצועיים גם הם היו כפופים להוראותיי.

עד אז היו עמנו מאתיים איש ורק ארבעה רובים; שלוש מאות החיילים החדשים הגיעו מצוידים וחמושים. קבענו להם מקום למאהל. בין הבאים התבלט חייל מאיסטנבול בשם האבוט, שעבד במרץ יוצא דופן. לימדתי אותו את העבודה, וכעבור יומיים כבר הוציא את שלוש מאות האנשים לאתר. אך יחסו עורר מרירות, והחיילים באו אליי באיום: הם מוכנים לקבל כמות כפולה, אך לא לעבוד תחתיו.

החלפתי את האבוט. לאחר מכן תפוקתם עלתה, והם ביצעו ביום עבודה של יומיים. כעבור זמן ביקשו שוב להגדיל את המכסה, בתנאי שיוכלו לנוח לאחר שישלימו אותה. הסכמתי לעבודה בקבלנות, מתוך מחשבה שכך יגדל ההספק עוד יותר.

באותו יום סיימו בתוך שעתיים ונעלמו בין העצים. העליתי את המכסה שוב ושוב, עד שהגיעה לפי חמישה מיום עבודה רגיל, אך הם עדיין סיימו בתוך שעות מעטות. חששתי שביקורת תגיע בבוקר ותמצא אתר ריק. לכן סיכמתי עם הקצין שלהם שימשיכו לעבוד לפי מכסה, אבל יישארו במקום לאחר שיסיימו.

מעתה היו מניחים את הכלים ליד העגלה ומתכנסים בצל. הם הסירו את כובעיהם, נערו בהם קוביות והטילו אותן על הארץ. הבנתי שאלה חיילים שהורחקו מיחידותיהם הסדירות בשל הימורים ונשלחו לעבודות בנייה. הם היו אנשים קשים, ומוטב היה לנהוג בהם במתינות מאשר להכביד את המשמעת.

כשבא הקצין הבכיר וראה שאין עבודה מתנהלת, הסברתי שהחיילים הללו מפיקים פי עשרה מן הלא־מוסלמים, ואף נשאר להם זמן למשחקיהם. עבודתם הייתה מהירה, מדויקת וטובה, ולכן גם הוא לא מצא סיבה לשנות את הסידור.