סופו של סימקו

סימקו התבסס בעיראק וצבר שם כוח והשפעה. יום אחד הגיע אליו מבגדד אלוף־משנה בריטי ומסר שמפקד הכוחות הבריטיים מבקש לפגוש אותו. סימקו נענה להזמנה. הוא ביקש לקחת עמו את אנשיו, אך נאמר לו שדי בשני מקורבים. הוא יצא אפוא לדרך במכונית הקצין עם אחמד ארא ועם איש סודו פרזאן.

במהלך הנסיעה התעורר באחמד ארא חשד כבד. ״האנגלים תופסים את השפן במכונית,״ אמר. ״כך הם עושים גם לנו — אנחנו מובילים את עצמנו לשבי.״ הוא דרש לעצור, אך סימקו חשב שדעתו נטרפה. אחמד לא המתין: הוא שלף אקדח, ירה בקצין הבריטי שישב עמם, ואילץ את הנהג ההמום לסוב על עקבותיו ולהחזירם אל השבט.

כאשר הגיעו לאנשיהם הודיע סימקו שעליהם לעזוב מיד. הם פנו אל גבול טורקיה וביקשו מקלט. לימים בחר סימקו לשוב לאיראן. הוא חידש את שליטתו באזור הצפון, איחד סביבו את ראשי השבטים — ובהם קורה־קוריי ואבדוי, שבטו שלו — והציב את אנשיו בשטחים שהוקצו להם. מדי יום יצא לפקוד את השבטים ודאג ששבטו יהיה המאורגן והחזק מכולם.

השטחים שנמסרו לו היו אזורים כורדיים. באחד מביקוריו בכפר שבו הוצב כוח איראני קטן הזמין אותו מפקד המוצב לסעודה. בשעת הארוחה אמר סימקו שהמדינה מבזבזת שם כסף לשווא: מדוע מעכבים במקום את כל ״הילדים״, כלומר החיילים, כאשר אנשיו שלו כבר שם?¹ הקצין השיב בנימוס, אך הכינוי המזלזל צרם לו, ובמחשבתו החלה להתגבש תוכנית.

המוצב עמד מחוץ לכפר, והדרך אליו עברה בין חומות. הקצין הורה לעשרים חייליו לתפוס בחשאי עמדות גבוהות ולהמתין לפקודה. אם יחזור לאחור, אמר להם, עליהם לירות תחילה בסימקו. במקביל שלח לסימקו מכתב ולפיו למחרת יגיע קצין איראני בכיר לביקורת וירצה לפגוש אותו. הוא הזמין את סימקו להצטרף למשלחת שתצא לקבל את פניו.

סימקו הסכים והגיע בצהריים עם כמאה וארבעים מנהיגי שבטים רכובים. בדרך הופיע מתוך ענן אבק פרש איראני ובידו מכתב הממוען לסימקו. מאחר שסימקו לא ידע לקרוא, ביקש מן הסרן לקרוא בקול. במכתב התנצל הקצין הבכיר: מכוניתו התקלקלה והוא נאלץ להישאר בטבריז; הפגישה נדחתה למחרת בשעה שלוש. על המכתב הופיעה החתימה ״אמיר לשגר״ — מפקד הצבא.²

הסרן העמיד פני נבוך והזמין את סימקו ואנשיו לשוב למוצב, לשתות תה ולנוח. סימקו קיבל את ההזמנה. כשהחבורה נכנסה לרחוב המוביל אל המוצב השתהה הסרן מאחור באמתלה כלשהי. השער היה סגור כדי שלא לעורר חשד, וכאשר הגיעו הרוכבים אליו פתחו תשעה־עשר החיילים שעל הגג באש בעת ובעונה אחת.

על פי העדות, תשעים וחמישה מאנשי סימקו נפגעו. סימקו, בנו הבכור ורבים ממלוויו לא הצליחו להימלט. החיילים כרתו את ראשו, ואילו אחדים מאנשיו הצליחו לברוח ולהגיע לטבריז.³ בממשלת איראן חגגו את מותו של מי שנחשב בעיניהם לצרה קשה; הסרן קודם בדרגה, והשבטים שסרו למרות סימקו התפזרו.

כששמעתי על מותו חשבתי על כל מה שעבר עלינו. נזכרתי בפתגם: העושה רע לאחרים, עושה לבסוף רע לעצמו. כפי שסימקו זמם להרוג את מאר שימון, כך זממו אחרים נגדו והרגוהו.

מאר שימון, בעיניי, לא ביקש להרע. כאשר הרוסים נכנסו לבשקלה ולסביבתה ותושבי הכפרים נמלטו לאיראן, הוא סייע לעניים ולפליטים. מדי חודש חילק קצבה למוסלמים, ליהודים ולנוצרים בלי להבחין ביניהם; מדי שבוע באו נזקקים להוסרבה לקבל את חלקם.

שמו הפרטי היה בנימין, ומאר שימון היה תוארו הדתי. הכרתי את מראהו: גבר בגובה בינוני, שיערו שחור וזקנו הולם את מעמדו. אנשיו העריצו אותו ושמרו עליו כשהם חמושים. שמעתי שגם באמריקה היו לו תומכים, ומכספיהם יכול היה לחלק קצבאות.

אילו לא הרג סימקו את מאר שימון, חשבתי, ייתכן שלא היינו עוברים את האסונות שפקדו אותנו ולא היו כה רבים מבני הקהילה נהרגים. בעיניי, האחריות לדם שנשפך ולסבל שנגרם לנו הייתה מוטלת על סימקו ועל הדרך הבוגדנית שבה רצח את מאר שימון.