מס העושר

החיים בבשקלה שבו בהדרגה למסלולם. אנשים שעזבו את העיירה ואת כפרי הסביבה בזמן המלחמה החלו לחזור. בכפרים שבהם חיו בעבר מאה משפחות נותרו לעיתים ארבע בלבד. לפני מלחמת העולם הראשונה היו בבשקלה, לפי זיכרוני, 260 משפחות יהודיות, 200 ארמניות ו־400 כורדיות. כעת לא נותרו בה ארמנים; היו בה 42 בתי אב יהודיים, 180 כורדיים ו־30 טורקיים — בעיקר פקידי ממשל — וכן 12 בתי קצינים. הגדוד החמישי חנה בעיירה דרך קבע.

בעיירה היו קרוב לשלושים חנויות. ארבע בלבד היו בבעלות כורדים, וכל היתר בידי יהודים. בשל כך, בשבת הושבת כמעט כל המסחר: גם הכפריים מן הסביבה נמנעו מלהגיע, והעיירה נותרה ריקה ושקטה. קרבת הגבול האיראני אפשרה מעבר סחורות, ומוצרים אחרים הגיעו אלינו מוואן. אחדים מן הסוחרים הרוויחו והתעשרו, ואחרים נותרו עניים. לאחי הייתה עבודה רבה בחייטות, עד שהתחלתי לסייע לו; גם מצבנו השתפר.

רבים מן היהודים והכורדים המקומיים לא ידעו קרוא וכתוב. הם היו אנשים טובים ביסודם, אך אורחותיהם נראו גסים בעיני הפקידים והקצינים שנשלחו לעיירה בעל כורחם. הללו היו זרים למקום ולא ידעו כיצד להשיג את צורכיהם. קיבלתי את פניהם, הדרכתי וסייעתי להם, וכך קשרתי עמם יחסי ידידות. את הקשרים האלה ניצלתי לטובת התושבים: מי שנזקק לדבר־מה מן המדינה או מן הרשויות היה פונה אליי.

תחילה טיפלתי בענייני היהודים, ואחר כך פנו אליי גם כפריים ומוסלמים. לעיתים, כאשר יהודי הסתכסך עם אחד מהם, העדיפו למסור את העניין לטיפולי כדי לשמור על היחסים עמי ולהימנע מפנייה לרשויות. בבחירות המקומיות קיבלתי, לדבריהם, יותר קולות מכל מועמד אחר, אף יותר ממספר המוסלמים בעיירה. אולם בטורקיה של אותם ימים לא יכול לא־מוסלמי לקבל תפקיד בעירייה. לא שאפתי למשרה, אך ידעתי שאילו כיהנתי במועצה יכולתי לסייע לקהילה.

בימי נשיאותו של איסמט אינונו¹ וכהונתו של שוקרו סאראצ׳אולו כראש הממשלה², הוטל מס רכוש מיוחד — ״מס העושר״.³ לפי העדות, כל נישום נדרש לשלם לפחות חמש מאות לירות, סכום שהשתווה בערך לפי עשרה מן השכר החודשי הממוצע.⁴

בכל עיר הוקמה ועדה שקבעה כמה ישלם כל תושב בהתאם ליכולתו הכלכלית. בבשקלה ישבו בוועדה הקאימקאם⁵, גזבר העירייה ושלושה אנשים נוספים, ובהם אני. עברנו על רשימת שמות. על מוסלמי שהכירו אמרו לעיתים שהוא קצב או שכן והציעו סכום מתון; כשעלו שמות יהודיים, כמו רפאל ושמואל, נשמעו מיד הצעות של עשרים אלף. ברוב המקרים נרשמו שלושת אלפים לירות לפחות.

שתקתי. הקאימקאם הבחין בכוונת הזדון ושאל מדוע איני מדבר. השבתי שאינני רואה צדק בדברי חברי הוועדה, אלא חשבונות אישיים. הוא מסר לי את הרשימה ואמר: ״קח אותה לביתך. סמן באדום את הסכומים הנכונים בעיניך; מחק מי שאינו צריך לשלם, הוסף במקום שנרשם מעט והפחת במקום שנרשם יותר מדי. אני יודע שתשמור על הצדק. החזר לי אותה מחר.״

עבדתי כל הלילה, שם אחר שם. מחקתי אנשים שידעתי שאינם מסוגלים לשלם, ומי שיכול היה לשלם אלף — רשמתי לו חמש מאות. היהודי היחיד שהטלתי עליו סכום גדול היה שמואל צ׳אצ׳ו⁶: אלפיים לירות. לצד שמי לא כתבתי דבר. בבוקר עבר הקאימקאם על הרשימה, ראה שלא נטיתי לצד כלשהו, לקח עט אדום ומחק את שמי.

כעבור זמן קצר פרץ שמואל לחנותי בזעם: ״אין לך אלוהים? בטחנו בך ואתה ממיט אסון על ביתנו!״ השבתי שאם אלפיים לירות נראות לו רבות, אשלם בעצמי מחצית מן הסכום.

גם בערים אחרות הוכנו רשימות. לפי מה ששמענו, השלטונות עברו עליהן והכבידו במיוחד על בעלי שמות לא־מוסלמיים; למשל, השם הארמני האג׳יק⁷ שימש דוגמה למי שהוסיפו אפס לסכום שנקבע לו. מי שלא שילם איבד את רכושו, ובתיהם ונכסיהם של חייבים נמכרו. לא־מוסלמים שלא הצליחו לכסות את החוב נשלחו בחורף לעבודות כפייה — לסלילת כבישים ולניקוי רחובות — ושכר יומי זעום קוזז מן המס.

כששמואל הבין מאיזו סכנה ניצל, חזר אל חנותי והתנצל. ״אתה בוודאי שליח מאלוהים,״ אמר. ״אלמלא היית שם, גם אנחנו היינו נשלחים לאשקלה.״⁸ הוא ביקש לנשק את ידי.