כשהגענו לבשקלה חיו בעיירה עשרים ושמונה משפחות יהודיות. שנות התלאות, הרעב והסבל נתנו את אותותיהן בפניהם של התושבים. הילדים אכלו עשב רב כל כך, עד שבטנם תפחה ונראתה כבטן אישה הרה; ואף על פי כן, ימי המחסור טרם חלפו. האוכלוסייה הייתה קטנה, והכול הכירו וכיבדו זה את זה. עם רדת הלילה נסגרו האנשים בבתיהם, בעוד זאבים ותנים משוטטים ברחובות בחיפוש אחר מזון וטורפים את הכלבים ואת חתולי הרחוב.
מגורינו הראשונים היו חלל פשוט מוקף ארבעה קירות. דלת רחבה במיוחד הכניסה אליו אור, ובתקרה נפער פתח. במרכז היה תנור עמוק, חפור באדמה1, ששימש אותנו לחימום, לבישול ולאפיית לחם. מעליו הצבנו שולחן קצר רגליים. החורף בבשקלה היה קשה וארוך2, אך אנשי המקום היו מורגלים בו. למערך כולו — התנור, השולחן הנמוך והחדר בעל הפתח בתקרה — קראנו ״כורסי״. סביב השולחן פרשנו שטיחים ומזרנים. בחורף ישבנו עליהם מכוסים במרבדי צמר גדולים, כשרגלינו מתחת לשולחן מתחממות מן התנור. בלילות נרדמנו כך, כולנו יחד, על אותם מזרנים.
משהתחלנו להרוויח מעט מעבודתו של אחי שמעון כחייט3, השתפר מצבנו. באותו קיץ הרחבנו את הבית, הוספנו שני חדרים ובנינו בחוץ אורווה לבהמות. בחדרים קבענו חלונות נאים שהכנו במו ידינו, שכן לא היה בעיירה בעל מקצוע או בנאי שיוכל לעשות זאת. בעיני השכנים היינו דוגמה לחידוש ולהתקדמות; הם באו לראות את החדרים וללמוד מאיתנו. בהדרגה התרחבה העיירה, ולבסוף הגיע הזמן להקים בה בניין למשרדי הממשלה.
לפני המלחמה הייתה בשקלה, כפי שכינינו זאת, במעמד של ״מוטצאריף״. עתה ביקשו השלטונות להרחיב את העיירה, להעלותה למעמד של עיר — ״שאהיר״ — ולהכין בה מושב לוואלי4. ואולם אזור הגבול שבין עיראק, איראן וטורקיה היה רגיש, וסימקו שהה בעיראק. נוסף על כך סופר שהבריטים מתכננים להקים עיר בקרבת מקום. משום כך החליטו השלטונות להפנות את תשומת הלב להאקארי ולייעד לה את ההרחבה. האקארי, שנשאה לדבריהם שם ארמני, הייתה באותה עת חרבה אף יותר מבשקלה. העיירה שלנו נותרה אפוא במעמד קאזה.
סופר לנו שסימקו זכה לקבלת פנים נאה בעיראק, שהבריטים נתנו לו כמה כפרים, ולבסוף מצא לו מקום באזור מוסול.5 אף על פי כן, כעבור זמן שמענו כי שב והגיע אל גבול טורקיה כדי לבקש מן הטורקים מקלט.
הגבול היה קרוב מאוד לבשקלה, ומאנקרה הגיעה פקודה דחופה להקים ועדה שתצא לפגוש את סימקו, תקבל אותו לטורקיה ותאפשר לו לבחור כפרים שבהם יתיישב. בוועדה היו ממונה על הרכוש והמופתי. מספר התושבים בעיירה היה קטן, ועל פי הצעת המופתי צורפתי גם אני. בעודנו מתכוננים לצאת לדרך נודע לנו שגם האיראנים הקימו ועדה שבאה לקבל את פניו. סימקו ידע לחשב את צעדיו: הוא הבין שאם ייפול בידי הטורקים יתקשה להימלט, ואילו מידי האיראנים יוכל לברוח ביתר קלות. עד שהגענו לאזור הגבול כבר שמענו כי קיבל את הצעת האיראנים וחצה את הגבול עם שישים אלף מאנשיו כדי להתיישב בעיר שנקראה סאלבאק.6
- הערת העורך המקורי: התנור היה בעומק של כ־70 ס״מ, עשוי מחומר מבודד וקבור באדמה. בקצהו היה פתח המחובר בצינור אל מחוץ לקירות, כדי להזרים חמצן ולפלוט את עשן האש.
- הערת העורך המקורי: כחמישה חודשים מושלגים ועוד כשלושה חודשי חורף בשנה.
- ד״ר מוטי זקן העיר כי בנוסח שקרא לא היה ברור אם אחיו של סיניור היה חייט או סוחר. מיכאל דמירל הבהיר בהתכתבות מ־14 במאי 2020 כי שמעון היה חייט; הניסוח כאן הובהר בהתאם.
- הערת העורך המקורי תיארה את קאזה, מוטצאריף ועיר כדרגות שונות של יישוב. הבהרה: במינוח העות׳מאני מדובר ביחידות מִנהל ובנושאי משרה, לא בדרגות עירוניות: קאזה נוהלה בידי קאימאקאם; סנג׳ק או ליווא נוהל בידי מוטצאריף; ובראש וילאייט עמד ואלי. ראו MUTASARRIF – TDV İslâm Ansiklopedisi (נבדק: 3.9.2026).
- הערה היסטורית: עדות היומן שלפיה הבריטים העניקו לסימקו כמה כפרים נשמרה בגוף הטקסט. מחקרו של מרטין ואן ברוינסֶן מתאר כי לאחר תבוסתו באוגוסט 1922 ברח סימקו דרך טורקיה לעיראק. הוא התקבל שם בכבוד, אך בעלי בריתו הכורדים לא היו מוכנים לסייע לו; גם ניסיונו להשיג תמיכה טורקית ב־1923 נכשל, וב־1924 שב לאיראן לאחר שקיבל חנינה. הטענה בדבר הענקת הכפרים לא אומתה במקור זה. ראו Martin van Bruinessen, pp. 90–91, A Kurdish Warlord on the Turkish-Persian Frontier (נבדק: 3.9.2026).
- הערה היסטורית: המספר שישים אלף נשמר כעדות המספר. ואן ברוינסֶן מעריך שכוחו הצבאי של סימקו מנה בשיאו, ביולי 1922, כעשרת אלפים איש, ולאחר תבוסתו הצטמצם בתוך ימים לפחות מאלף נאמנים. אין בכך בהכרח סתירה מוחלטת, שכן ביומן נאמר ״אנשיו״ ולא ״לוחמיו״, אולם המספר לא אומת במקור נוסף. ראו Martin van Bruinessen, pp. 89–91, A Kurdish Warlord on the Turkish-Persian Frontier (נבדק: 3.9.2026).