תקציר
מאר בנימין שימון (1887–1918) היה הקתוליקוס־פטריארך של כנסיית המזרח בשנים 1903–1918 ומנהיגם הדתי והציבורי של האשורים בתקופה מן הסוערות בתולדותיהם. הוא נולד בקודשאנס שבחבל האקארי, בתחומי האימפריה העות׳מאנית, ונרצח בשנת 1918 במארב שערכו סימקו שיקאק ואנשיו לאחר פגישה בקוהנה שאהיר שבסלמאס.
ילדותו ועלייתו לכס הפטריארך
בנימין נולד בשנת 1887 בקודשאנס, מקום מושבה ההיסטורי של שושלת הפטריארכים לבית מאר שימון. אביו היה אשאי, אחיו של הפטריארך מאר רוויל שימון. לאחר מות אביו בשנת 1895 עבר בנימין, יחד עם אחותו סורמה ועם מועמדים נוספים לירושה הפטריארכלית, לחסותו של דודו.
מלבד החינוך הדתי המסורתי קיבלו בנימין ואחותו סורמה חינוך פרטי מידי המיסיונר האנגליקני ויליאם הנרי בראון. במסגרת זו למד בנימין אנגלית ומקצועות נוספים. במרץ 1903, בהיותו כבן שש־עשרה בלבד, הוסמך למטרופוליט בידי דודו מאר רוויל. לאחר מות דודו באותו חודש הוכתר בנימין לקתוליקוס־פטריארך.
הירושה הפטריארכלית התנהלה באותה תקופה לפי מסורת משפחתית, שבה עבר התפקיד בדרך כלל מדוד לאחיין. בחירתו הצעירה של בנימין עוררה בתחילה התנגדות מצד יריבים בתוך העדה ומצד גורמים כנסייתיים אחרים, אך בהמשך התקבלה סמכותו בקרב מרבית הקהילות שהיו כפופות לכס הפטריארך.
מנהיג דתי ולאומי
תפקידו של מאר שימון לא היה דתי בלבד. במבנה החברתי של שבטי האשורים בהאקארי מילא הפטריארך גם תפקיד ציבורי, מדיני ומשפטי. הוא ייצג את הקהילות בפני השלטון העות׳מאני, תיווך בסכסוכים ונדרש לנהל קשרים מורכבים עם ראשי שבטים כורדים, נציגי המעצמות ומיסיונרים ממספר כנסיות.
כהונתו עמדה בסימן התערערות השלטון העות׳מאני באזור, התחרות בין רוסיה, בריטניה והאימפריה העות׳מאנית והחרפת המתח בין הקבוצות המקומיות. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נקלעו קהילות האשורים למאבק על עצם קיומן. אירועים אלה היו חלק מן הרדיפות, מעשי הטבח והגירוש ההמוני של נוצרים אנטוליים ומסופוטמיים, שנזכרו לימים בשם סֵייפוֹ – רצח העם האשורי.
בשנת 1915 עצרו השלטונות העות׳מאניים את אחיו של מאר בנימין, הורמיזד, והשתמשו בו כבן ערובה בניסיון לכפות על הפטריארך את כניעת השבטים. מאר בנימין סירב להפקיר את עמו כדי להציל את אחיו, והורמיזד הוצא להורג במוסול. במסורת האשורית נעשתה החלטה זו לסמל של הקרבת היחיד למען הציבור.
העקירה מהאקארי והשהות בפרס
במהלך הקרבות נאלצו מאר בנימין ורבים מבני עמו לעזוב את כפריהם בהאקארי ולעבור בדרך הררית קשה לעבר אורמיה וסלמאס שבפרס. מאר בנימין פעל לארגון הפליטים, להשגת מזון וסיוע רפואי ולהקמת כוח שיגן על הקהילות העקורות.
הוא ניסה להשיג תמיכה רוסית ונפגש בטביליסי עם הדוכס הגדול ניקולאי. בתקופה מסוימת לחמו כוחות אשוריים לצד הצבא הרוסי. מאר בנימין קיבל את עיטור אנה הקדושה, ולוחמים אשורים זכו באמצעותו במדליות גאורגי הקדוש. אולם נסיגת רוסיה מן המלחמה בעקבות מהפכת 1917 הותירה את האשורים ללא המשענת הצבאית שעליה הסתמכו ובמצב ביטחוני קשה ביותר.
לאחר העקירה קבע מאר בנימין את מושבו בח׳וסרוּוה. ביומנו מתאר סיניור דמירל את הפטריארך כאדם שסייע לעניים ולפליטים, ואף חילק קצבאות למוסלמים, ליהודים ולנוצרים ללא הבחנה. תיאור מקומי זה מוסיף ממד אזרחי ואנושי לדמותו, מעבר לתפקידיו הכנסייתיים והצבאיים.
הפגישה עם סימקו ורצח מאר שימון
בראשית 1918 נעשו ניסיונות לכונן שיתוף פעולה בין האשורים ובין הכוחות הכורדיים של אסמאעיל אע׳א שיקאק, הידוע בשם סימקו. על רקע הניסיון ליצור חזית נגד העות׳מאנים הזמין סימקו את מאר בנימין לפגישה בקוהנה שאהיר שבאזור סלמאס.
אף שבני משפחתו ואנשים נוספים הזהירו אותו מפני סכנה, יצא מאר בנימין לפגישה כשהוא מלווה בכ־150 פרשים חמושים. לפי העדויות, סימקו קיבל אותו בכבוד והשניים דנו בשלום ובשיתוף פעולה. כאשר הפטריארך ופמלייתו עמדו לעזוב, פתחו אנשי סימקו באש מן הגגות, החלונות והרחובות. מאר בנימין ורבים ממלוויו נהרגו. אחיו, רב־חיילא דויד ד׳מאר שימון, הצליח להימלט ולהתבצר בכנסייה ארמנית.
הרצח אירע ב־16 במרץ 1918 לפי הלוח הגרגוריאני, שהוא 3 במרץ לפי הלוח היוליאני שהיה נהוג בחלק מן המקורות. במסורות וברשימות שונות מופיעים לעיתים תאריך או יום בשבוע שונים. יומנו של סיניור דמירל משמר עדות מקומית שלפיה הירי אירע ביום שישי בשעות אחר הצהריים; משום כך ראוי לשמר את דברי היומן כעדות עצמאית לצד הכרונולוגיה המקובלת במחקר.
לאחר מותו הוחזרה גופתו של מאר בנימין בידי לוחמים אשורים. רציחתו חוללה מסע נקמה נגד סימקו ואנשיו והחריפה את האלימות באזור. בתוך המהומה נקלעו גם תושבים מוסלמים ויהודים לאש הצולבת, נעצרו או נלקחו ממקומות מגוריהם. אחיו של מאר בנימין, מאר פולוס שימון, הוכתר לפטריארך זמן קצר לאחר מכן.
מאר בנימין שימון ביומנו של סיניור
מאר בנימין שימון הוא אחת הדמויות ההיסטוריות המרכזיות ביומן. סיניור מתאר את שהותו בח׳וסרוּוה, את היחס של הפטריארך לעניים ולבני הדתות השונות, את רציחתו ואת האירועים האלימים שהתחוללו בעקבותיה. היומן משמר גם עדויות מקומיות על רגעי המארב ועל פעילות הכוחות האשוריים לאחר הרצח.
חשיבותו ההיסטורית של התיאור הוכרה גם בידי חוקרי קרן הזיכרון למאר שימון. בהתכתבות עם מיכאל דמירל ציין כריסטופר נלסון כי קטעים מן היומן שולבו בציר הזמן ההיסטורי של משפחת מאר שימון לצד עדויות אחרות על הרצח. הוא הדגיש במיוחד את ייחודו של היומן כמקור המתאר את התנהגות הכוחות האשוריים ואת גורלם של תושבי האזור בימים שלאחר המעשה.
זכרו
מאר בנימין זכור בקרב האשורים כמנהיג וכקדוש מעונה שהנהיג את עמו בתקופת חורבן ועקירה. כנסיית המזרח האשורית מציינת את זכרו בטקסים שנתיים, ודמותו מוסיפה להיות סמל של מסירות דתית, הנהגה לאומית והקרבה למען הקהילה.
מקורות
- Mar Shimun Memorial Foundation, “Mar Benyamin Shimun”.
- Mar Shimun Memorial Foundation, The History of the Patriarchal Succession of the d’Mar Shimun Family, updated edition.
- Yaşar Kaplan, “The Last Period of the Nestorian Patriarchy in Hakkâri (1876–1915)”, Milel ve Nihal 17(2), 2020.
- Assyrian Church of the East, “Celebrating the Future: Honouring a Sacrifice”, 2024.
- יומנו של סיניור דמירל, פרק ראשון: „האשורים ומלחמת האחים הכורדית” ו„מותו של מאר שימון”; פרק רביעי: „סופו של סימקו”.
- התכתבות מיכאל דמירל עם כריסטופר נלסון וארבלה ד׳מאר שימון, 2020 ו־2026.