העלילה

חלק ניכר מכלכלת בשקלה היה בידי היהודים, והדבר עורר קנאה בקרב אחדים מן התושבים המוסלמים. כשהגענו לעיירה היינו מעטים; עם גידול הקהילה התרחבו גם עסקיה ונוצרו פערים כלכליים. החמימות של היישוב הקטן התחלפה בהדרגה במתח. בפנינו לא נאמר דבר, אך חשנו כיצד הקנאה מכרסמת.

בכפר סורן, כשעה מבשקלה, התאספה קבוצה ובה גם פקידי ממשל כדי לתאם תלונה נגד היהודים. המשתתפים חששו שהקאימקאם המקומי יעצור אותה, ולכן החליטו לעקוף אותו ולשלוח עותקים ישירות לנשיא, לראש הממשלה, לפרלמנט ולשר הביטחון באנקרה.

בתלונה נטען שקבוצות בקהילה היהודית חותרות תחת השלטון הטורקי, מוסרות ידיעות לרוסים ששלטו באזרבייג׳אן האיראנית ומסכנות את המדינה. הנוסח היה רווי דעות קדומות, אך איש מן הכותבים לא העז לחתום עליו. לבסוף נמצא אדם שהתנדב למסור את ארבע המעטפות בדואר. מנהל הדואר דרש כתובת שולח, והוא נאלץ לרשום את כתובתו.

מנהל הדואר היה ידידי. הוא מיהר אליי והזהיר שמתלוננים עלינו במוסדות הגבוהים ביותר. את שם השולח סירב למסור, וגם כך סיכן את עצמו. שמרתי את הידיעה בסוד וביקשתי להיפגש עם הקאימקאם. ידעתי שאם אציג את עקיפתו כפגיעה בסמכותו, יהיה לו עניין להגן גם עלינו.

הקאימקאם באותם ימים היה רג׳אד אוג׳אל¹, בן למשפחה אמידה ואמיצה שממנה יצאו גם חברי פרלמנט. סיפרתי לו על המכתבים ואמרתי שעצם הפנייה הישירה לאנקרה מבטאת חוסר אמון בו. פניו האדימו מכעס. ״גם אילו התלוננו נגדי,״ אמר, ״היה עליהם לפנות תחילה אליי. אל תפחד; אראה להם מה משמעות המעשה.״

כעבור זמן זימן אותי ללשכתו והציג כביכול את ההאשמות: קשר עם הצבא הרוסי ומסירת סודות. השבתי באירוניה שאם הצלחנו לעשות את כל זאת מתחת לאפם בלי שאיש הבחין, הרי הם צריכים להעריך את תבונתנו. שאלתי מדוע המתלוננים לא באו אליו — אולי חשבו שגם הוא משתף פעולה עמנו? הקאימקאם כעס עוד יותר והחליט לחקור בעצמו. רק לאחר הפגישה סיפרתי לשמואל קוטלר², ממכובדי הקהילה.

האיש ששלח את המכתבים נקרא בחשאי לחקירה. הוא טען שאינו יודע דבר על תוכנם ושנתבקש רק לשלוח אותם, וסירב למסור את שמות הכותבים. הוא הועבר לתחנת המשטרה, הוכה עד שאיבד את הכרתו ושוחרר לביתו באזהרה שעליו להתייצב מדי יום עד שידבר.

באותו לילה הגיעו לביתנו חמישה ממכובדי העיירה, ובהם השולח, אחסן בן חאפז, והמופתי שיח זיאדין ארבסי. המופתי היה בן למשפחת ארבסי המכובדת, שנחשבה מצאצאי הארון א־רשיד³. אחיו הבכור, שיח עבדולחכים ארבסי⁴, נודע כאיש דת ושימש באיסטנבול. המופתי היה גבה קומה, בעל זקן ארוך ולבוש ג׳ובה מרשימה.

אחסן נפל לרגליי. הוא הזכיר שאמי טיפלה בו בילדותו, רחצה והאכילה אותו, וטען שלא ידע שגם סיניור אפנדי נמנה עם הקהילה שנגדה נשלחו המכתבים. המופתי דיבר על מאות שנות חיים משותפים ועל העזרה שנתנו היהודים לשכניהם. לדבריו, דור חדש וקנאי הוא שיזם את התלונה. הוא ביקש שאסלח לאחסן ואשתמש בהשפעתי אצל הקאימקאם כדי להפסיק את החקירה.

ידעתי שהכותבים זממו נגדנו, אך חשבתי על העתיד: נמשיך לחיות בין אותם אנשים. הבטחתי לעשות כמיטב יכולתי כדי שהעניין יסתיים בשקט. לפני צאתם ביקש המופתי מאחסן להתנצל בפניי. הוא תפס בידי ואמר שחובו כלפיי גדול מכדי להסתפק בסליחה. קבענו ללכת יחד אל הקאימקאם למחרת.

בכניסה ללשכה תפס מחמד אמיני, אחיו של אחסן, את אחיו ודרש לדעת מי שלושת הכותבים האחרים. נכנסנו. הקאימקאם הופתע לראות אותי. אמרתי שבאתי מיוזמתי לבקש שיסלח לאחסן. הוא פנה אליו בזעם: ״אתה, בן הוג׳ה⁵, קורא ליהודים כופרים ומנסה להרוס אותם; והוא בא להצילך. מי כאן הכופר?״

הסברתי שכאשר אמם של האחים מתה הבאתי אותם אל אמי, והיא גידלה אותם. הקאימקאם הסכים לסלוח, אף שהזהיר אותי כי גידלנו ״נחש״ בביתנו. אחר כך הראה לי את התכתובת מאנקרה ואמר שבכל מקרה העניין חזר אליו לבדיקה. הוא כבר ידע מי הכותבים, אך קבע שאין צורך להמשיך בחקירה ושישיב לאנקרה למחרת ויסגור את הפרשה.

הודיתי לו וסיפרתי לשמואל צ׳אצ׳ו גונר⁶ את כל השתלשלות הדברים. הוא שמח שלא התעקשנו לרדוף את המתלוננים: לקהילה הקטנה לא היה פטרון גדול, ועדיף היה להשיב את השקט.

אחרי הפרשה שקלנו, אחי ואני, לעזוב. אחי מכר את הבית⁷ לכורדי בשם חאכים תמורת סוס, חמור ואלף לירות. תושבי העיירה שמעו שאנו מתכוננים לצאת והתחננו שנישאר: הם אמרו שכאן אוהבים ומכבדים אותנו ושבלעדינו יתקשו להסתדר.

אחי חזר בו. פנינו לחאכים והצענו לפצותו, אך הוא סירב. ״חשבתי שאתם עוברים לבית טוב יותר,״ אמר. ״אילו ידעתי שאתם עוזבים את העיירה, לא הייתי קונה.״ הוא ביקש להשיב גם את הסוס והחמור; אחי התעקש שלפחות הם יישארו אצלו. התנצלנו וחזרנו לביתנו הישן.