לפני הגעתן של ארבע משפחות יהודיות מבשקלה לא התקיימה בוואן קהילה יהודית. לאחר שבשקלה נחרבה במלחמה עברו ארבע המשפחות לעיר, התיישבו בה וייסדו את הקהילה היהודית החדשה. מיד עם כניסתנו שאלנו היכן הן מתגוררות והלכנו אליהן.
המשפחות שמחו מאוד לראותנו. הן אירחו אותנו לאחר המסע הארוך וסידרו לנו מקום לינה ומגורים. אחד מבני הקהילה אמר: ״הלוואי שיבואו עוד כמה משפחות, כדי שנוכל לקיים מניין.״
בתים רבים בעיר עמדו ריקים, ואנו נכנסנו לאחד מהם. עם זאת, לא ידענו כיצד נתפרנס וחיינו בדומה לארבע המשפחות שקדמו לנו. כמאה משפחות ארמניות מן האזור רוכזו בזמן המלחמה באי אקדמר שבלב ימת ואן. לאחר המלחמה הוחזרו לעיר ושבו לבתיהן הישנים. בתי המשפחות האלה היו בין המבנים הארמניים האחרונים שנותרו עומדים; יתר הרבעים הארמניים היו חרבים. גם השכונות המוסלמיות נחרבו, ולפי שסופר לנו עשו זאת תושבים ארמנים לאחר כניסת הרוסים לעיר.
כשנסוגו הרוסים חזרו המוסלמים לוואן והחלו להרוג את הארמנים שנותרו בה. הם התיישבו בבתים שהארמנים נטשו או שבעליהם נהרגו — בחלקה היפה של העיר, סמוך לאגם, שבו ניצבו הבתים המסודרים והנאים ביותר.
קשרנו ידידות עם ארמני בשם האייק ופתחנו עמו חנות נעליים בשותפות. לאחר שקמה בטורקיה ממשלה חדשה קיבלנו תעודות זהות שבהן נרשמנו כילידי בשקלה, ונכתב בהן ״יהודי מבשקלה״. בצפון, באזור קארס, עדיין התחוללה לחימה ואחי גויס לצבא הטורקי. כעבור חודש שוחררו כל החיילים בני גילו.1 כשחזר חשבנו על אמי, שנותרה לבדה בדילמן, והחלטנו שאצא להביאה.
הכרנו כורדים שבאו לוואן ויצאו ממנה. שכרנו שני חמורים ויצאתי עמם לאיראן. יהודי ואן ביקשו שאם אפגוש בדרך משפחות יהודיות, אנסה לשכנען לעבור לעיר כדי להרחיב ולבסס את הקהילה החדשה. לכל משפחה שפגשתי תיארתי את המצב כפי שהיה והנחתי לה לשקול ולהחליט. כמה משפחות עברו אחר כך לוואן, ואחרות התיישבו בבשקלה, שהייתה נטושה במשך שש שנים. נותרו בה חורבות בלבד, ובהן שוטטו חיות בר וזאבים רבים. לאחר שחזרתי לוואן עם אמי הגיעו עוד עשר משפחות יהודיות והתיישבו עמנו.
אשתו של שבן מתה בלידה, ונותרנו ארבעה: אמי, אחי, בנו של אחי הגדול ואני. המשכנו בחיינו, עבדנו והתפרנסנו. שותפנו הארמני היה בעל מלאכה מצוין, אך יום אחד התקבלה הוראה מאנקרה לגרש את הארמנים לירוואן. נאלצנו להיפרד ממנו, והחנות נשארה בידינו. העבודה התרבתה והמכירות השתפרו.
אמי החלה לדאוג לעתידנו. ״מה יהיה איתנו?״ שאלה. ״אין כאן בחורות יהודיות. שניכם רווקים ולא תמצאו כלות. שמעון צריך לצאת לאורמי, שם יש רבות; שייסע ויביא לך אישה.״
שמעון יצא לאורמי, הכיר שם שתי אחיות ותכנן שאחת תינשא לי והשנייה לו. לאחר שסיכם עמן חזר לוואן להתחיל בהכנות, מתוך כוונה לשוב מאוחר יותר לאורמי ולהביאן.
בדרכו השנייה עצר בדילמן, באמצע הדרך לאורמי. בין שש המשפחות היהודיות שעוד נותרו בעיר פגש את בת דודתו ורדה, בתו של חנוכה — אחיה של אמו.2 היא הזמינה אותו לביתה, ושם פגש את בתה, שזה עתה חזרה מטיפליס. בו במקום החליט לבקש את ידה עבורי. בת הדודה הסתייגה: ״היא עדיין ילדה, כיצד תיקח אותה לאחיך?״ אבל מאחר ששמעון היה בן משפחתה, לא רצתה לאכזבו ולבסוף הסכימה.
הם ערכו הכנות במהירות. לפני שימשיך לאורמי החליט אחי לקחת את הנערה ולחזור עמָה אלינו דרך בשקלה. משם שלח מברק קצר: ״אני מביא עמי ככלה את נכדתו של דודי.״
לא ידענו למי נועדה הכלה. האכלתי את הסוסים כאשר אחי הגיע, וכולנו יצאנו לקבל את פניהם. אז פנה אליי ואמר: ״את הכלה הזאת הבאתי בשבילך.״ התמלאתי מבוכה. אצלנו לא היה מקובל שהחתן יוצא לקבל את פני כלתו, ולכן מיהרתי לעלות בדרך אל הבית והסתלקתי מן המקום.
בוואן לא היה חכם שיוכל לערוך את ברכות הנישואים. כתבנו לחכם בבשקלה — מאלם יונה3 — והוא השיב שיוכל להגיע רק כעבור חודש. נאלצנו להמתין.
בואו של החכם היה מאורע גם לקהילה כולה. לאחר זמן רב יכלו יהודי ואן לאכול בשר שנשחט כהלכה, וכולם ניצלו את ביקורו כדי לסעוד, לשמוח ולהתפלל להצלחת בני הזוג.