אחיי ואחיותיי, אברהם ושמואל

היהודים שמחוץ לח׳וסרוּוה החלו לשוב לבתיהם ולנסות לשקם את חייהם, אך עוד בטרם עמדו על רגליהם הכה בהם המוות מחדש. מגפות התפשטו בארץ ופגעו במשפחתנו קשות. אבי לבדו נהרג בירי; שאר בני המשפחה חלו ונזקקו שוב ושוב לבתי החולים.

הייתה לי אחות בשם חנה — היא אמתו שנזכרה קודם — ואחות נוספת, סולטאן, שמתה ממחלתה.¹ לסולטאן היו שלושה ילדים, והם מתו בזה אחר זה.² לאחר מכן הגיעה הידיעה שגם אחי הגדול אברהם מת ממחלה בטבריז.³

לפני מותו פגש אברהם מכר בשם ניזאם, בן למשפחה אמידה מקוהנה שאהיר. הוא מסר לידיו את כספו, הזהב וחפצי הערך שלו ואמר: ״כשאתה חוזר לעיר, ברר מי ממשפחתי שרד. תחילה שאל על אמי. אם איננה, מסור הכול לבן משפחה אחר. אם איש לא נותר בחיים — קיימת את בקשתי, ומה שבידך יישאר שלך.״

ניזאם הגיע לעיירה, שמע שאנחנו בגולוזאן ושלח לקרוא ל״אמו של אברהים״. אמי ואני יצאנו לקוהנה שאהיר. לא ביקרנו שם זמן רב; הרובע היהודי היה ריק והעיירה כולה תל חורבות. בבית משפחתו של ניזאם ניכרו סימני השרפה. בני הבית ניקו פינה אחת וחיו בה כפליטים.

מן הכניסה שאלנו: ״מי הוא ניזאם?״ אדם השיב: ״אני. כפי שאתם רואים, אסון גדול התרחש כאן. מי אתם?״ אמי הציגה את עצמה כאמו של אברהם ואותי כבנה. עצב עלה בעיניו והוא אמר לה: ״עפר על ראשך.״

ניזאם בישר לנו שאברהם מת. ״הוא היה יותר מחבר,״ אמר. ״אהבתי אותו יותר מאחי. אך מה אנחנו יכולים לעשות?״ הוא הוציא צרור בד והושיטו לאמי: ״בנך הפקיד זאת בידי. חיפשתי אתכם זמן רב, והשבח לאל שמצאתי אתכם ויכולתי לקיים את רצונו.״

אמי התקשתה להאמין. ״אתה משקר,״ אמרה. ״אברהם יכול למות? אברהם לא מת — הוא לא יכול.״ ניזאם ביקש שתפתח את הצרור. בתוכו מצאתי שעון זהב, שרשרת זהב, עשרה מטבעות גורמושייה על שרשרת, פנקס החובות של אחי ומאתיים וחמישים תומן כסף.

ניזאם סיפר ששכרו מקום וקברו בו את אברהם, וכשהמצב יירגע יהיה צורך להעבירו למקום ראוי. הודינו לו על נאמנותו ועל אנושיותו, ויצאנו ברגל חזרה לגולוזאן.

כשהתקרבנו לביתנו בכפר רצו אלינו ילדים אג׳אמים וסיפרו שארון מתים יצא מן הבית באותו יום.⁴ כשעזבנו הייתה ביאז, אשת אברהם, חולה. אמי הרימה ידיה לשמים וקראה: ״אלוהים הגדול, כל מה שאתה עושה — לטובה אתה עושה. האישה הזאת לא נאלצה לשמוע על מות בעלה.״

נכנסנו ומצאנו את ביאז חיה ונושמת. אמי שאלה מי מת. אשתו של שמואל השיבה בבכי: ״בעלי. לא הייתי מחליפה אותו במאה אנשים שיש לשון בפיהם. לאיש לא היו השכל, המעשים הטובים והחכמה שהיו לו.״ היא הכתה בידיה על ראשה; אמי עשתה כמוה, ושתיהן המשיכו עד שאיבדו את הכרתן.

האסונות לא חדלו. כמעט בכל יומיים יצאה הלוויה מביתנו. לאמי היו שמונה ילדים; נותרנו רק שמעון ואני, ומארבע בנות נותרה אחת. יום אחד הרימה אמי את ידיה ואמרה: ״אלוהים, השאר לי את שלושת אלה, ולא אבכה עוד.״