סלמאס

נולדתי בשנת 1909 בנווהי־שרקיה, בקצה הצפון־מערבי של איראן¹, סמוך לגבול העות׳מאני. באזורנו שכנה העיירה כוהנא־שהר — "העיר הישנה", ² — ובה חיו כשלושת אלפים בתי אב, רובם מוסלמים וארמנים.

קהילתנו היהודית הייתה קטנה ומנתה כשבעים משפחות. בתי התושבים היו מפוזרים ברבעים נפרדים, על פי השתייכותם הדתית והקהילתית. למוסלמים, שיעים וסונים, היה מסגד גדול, ולצדו מאוזוליאום שנודעה לו חשיבות מיוחדת. במרכז העיירה פעל שוק מקורה; היו בו חאן, חנויות ומסחר ער. ברובע הארמני עמדה כנסייה שנודעה בשם מר יעקב³.

למאוזוליאום נקשרה זכות מקלט מיוחדת⁴. גם פושעים נמלטים שמצאו בו מחסה נחשבו מוגנים: מי שנכנס למקום — מוסלמי או בן אחת מקהילות המיעוטים — לא נמסר לידי השלטונות. רק לאחר דיונים ממושכים היה יוצא משם, בדרך כלל לחופשי. כך נהגו, למיטב זיכרוני, לאורך כל השנים שבהן חייתי באיראן.

היהודים חיו אף הם בשכונה משלהם, וחיי היום־יום בה היו נוחים יחסית. לרשות שבעים המשפחות עמדו שני בתי כנסת, והשכונה השתרעה על פני שטח נרחב. לצד כל בית הייתה גינה ששטחה כאלפיים מטרים רבועים ובה עצי פרי. בפיקוחו של חכם הקהילה פעל בית ספר, וכמעט כל בני הקהילה ידעו לקרוא בתורה.

רוב היהודים התפרנסו ממסחר, ורבים החזיקו חנויות בגדים. לא הותר להם למכור מוצרי מזון, משום שהתושבים השיעים ראו בבני הדתות האחרות "טמאים". כדי למצוא פרנסה היו אחדים מרחיקים עד טיפליס ושוהים בתחומי האימפריה הרוסית שלוש עד חמש שנים.

אולם מחוץ לשכונה לא שררו חוק וסדר, ובני הקהילה חיו בפחד. מעשי גנבה ושוד היו שכיחים. מדי ערב, עם רדת החשכה, הוצבו על גגות השכונה שומרים חמושים ברובים, שנשארו במשמרתם עד אור הבוקר. השומרים היו כורדים או אג׳מים⁵. בשעות היום הסתובבו בשכונה שומרים בלבוש אזרחי, ששכרה הקהילה. אף על פי כן, הגברים היהודים השתדלו שלא לצאת מבתיהם אלא בעת הצורך, והנשים כמעט שלא יצאו כלל, מחשש לכנופיות שפעלו ברחובות.

כאשר בן אחת מקהילות המיעוטים נקלע לרחוב ופגש בחבורה כזאת, היה אחד מחבריה קורא לעברו: "בוא, בוא — תתחדש! מה קנית חדש?" לאחר מכן היה פונה אליו בחביבות מעושה — "מה שלומך, שכן?" — ובוחן אותו ואת חפציו מכף רגל ועד ראש. אם לבש ז׳קט חדש או חבש קלפק, היה השודד מודד אותו ושואל: "נו, זה מתאים לי?" ואז היה נוטל אותו והולך לדרכו. לא היה למי לפנות ולא הייתה דרך ממשית להתנגד. הם שדדו שעונים, כובעים וכל חפץ שמצא חן בעיניהם.

לעיתים, מרוב פחד, היה הנשדד מסיר בעצמו את בגדיו ואף מסייע לשודד ללבוש אותם. לאחר מכן היה השודד דורש ממנו לברכו: "עכשיו תגיד לי שיהיה לי במזל טוב!" והקורבן היה נאלץ לברך אותו ואף ללחוץ את ידו. מי שסירב היה מוכה קשות — ובכל מקרה, חפציו נשארו בידי השודד.