האימפריה העות׳מאנית

תקציר

האימפריה העות'מאנית (בטורקית עות'מאנית: ממאלכ-י מחרוסה-י עות'מאניה – "המדינות השמורות העות'מאניות") הייתה אימפריה אסלאמית רב-לאומית, שנוסדה בסוף המאה ה-13 והתקיימה במשך למעלה משש מאות שנים, עד לביטולה הרשמי ב-1922. בשיאה, במהלך המאה ה-16 והמאה ה-17, השתרעה האימפריה על פני שלוש יבשות: דרום-מזרח אירופה, מערב אסיה וצפון אפריקה, והיוותה כוח מעצמתי ומרכזי בזירה הבינלאומית.

היסטוריה: צמיחה והתרחבות (1299–1683)

האימפריה הוקמה בסביבות שנת 1299 על ידי עות'מאן הראשון, מנהיג שבטי טורקמני באנאטוליה (טורקיה של ימינו). בשנת 1453 כבש הסולטאן מהמט השני את קונסטנטינופול, סגר את הגולל על האימפריה הביזנטית והפך את העיר לבירת האימפריה העות'מאנית (כונתה איסטנבול).

תחת שלטונו של הסולטאן סולימאן הראשון ("המפואר", פעל בשנים 1520–1566) הגיעה האימפריה לשיא פריחתה המדינית, הצבאית והתרבותית. השטח שבשליטתה כלל את מרבית מרכז ודרום-מזרח אירופה (הבלקן והונגריה), המזרח התיכון, וחלקים נרחבים מצפון אפריקה.

היסטוריה: נסיגה ורפורמות (1683–1908)

החל מתקופת המצור הכושל על וינה ב-1683, החלה האימפריה לסבול מנסיגה הדרגתית, שנובעת מפיגור טכנולוגי וכלכלי לעומת מעצמות אירופה, לצד התעוררות תנועות לאומיות בשטחיה (במיוחד בבלקן).

במאה ה-19, בניסיון לבצע מודרניזציה ולהציל את האימפריה מקריסה, הונהגה סדרת רפורמות מקיפות הידועה בשם תקופת התנז'ימאת (1839–1876). הרפורמות כללו ארגון מחדש של המנהל האזרחי, המשפט והצבא, הנהגת שוויון זכויות מסוים לנתינים הלא-מוסלמים, וחיזוק הריכוזיות השלטונית.

היסטוריה: קריסה, פירוק והמערכה במזרח (1908–1923)

בשנת 1908 תפסה תנועת "הטורקים הצעירים" את השלטון. האימפריה הצטרפה למלחמת העולם הראשונה לצד מעצמות המרכז (גרמניה ואוסטרו-הונגריה). במהלך המלחמה ניהלה האימפריה קרבות עזים במספר חזיתות, בהן המערכה הפרסית סביב אגם אורמיה. תבוסתה במלחמה הובילה לכיבוש שטחיה בידי מעצמות ההסכמה ולפירוקה. בשנת 1922 בוטלה הסולטנות העות'מאנית, ובשנת 1923, בעקבות הסכם לוזאן ומלחמת העצמאות של טורקיה, הוקמה הרפובליקה של טורקיה בהנהגת מוסטפא כמאל אתאטורק.

המעורבות העות'מאנית בגבול פרס ובאזור אגם אורמיה (1900–1923)

האזור שבין מזרח אנאטוליה לצפון-מערב פרס (איראן של ימינו), ובפרט מישורי אגם אורמיה, היה זירה אסטרטגית מורכבת שבה נפגשו אינטרסים עות'מאניים, פרסיים, רוסיים ובריטיים, לצד אוכלוסיות מקומיות רב-אתניות.

חדירה טריטוריאלית וסכסוכי גבול (1900–1914)

בתחילת המאה ה-20 ניצלה האימפריה העות'מאנית את חולשת השושלת הקאג'ארית בפרס כדי לחזק את אחיזתה בקו הגבול הבלתי-מסומן במדויק. החל משנת 1905, כוחות עות'מאניים חדרו מספר פעמים לשטח פרס ממערב לאגם אורמיה, הקימו מוצבים וגבו מיסים משבטים כורדיים ומהאוכלוסייה המקומית. השלטון העות'מאני ניצל מתיחויות שבטיות ואת התעוררות הלאומיות הכורדית באזור כדי להפעיל כוחות בלתי-סדירים (כגון גדודי ה"חמידיה") להבטחת האינטרסים שלו באזור הנידח.

מלחמת העולם הראשונה והמערכה הפרסית (1914–1918)

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, למרות שהממלכה הקאג'ארית הפרסית הכריזה על ניטרליות, הפך אזור אגם אורמיה לזירת קרב מרכזית בין האימפריה העות'מאנית לבין האימפריה הרוסית:

• הפלישה העות'מאנית: בשלהי 1914 ובתחילת 1915 פלשו כוחות עות'מאניים בפיקודים שונים (בגיבוי שבטים כורדיים בני בריתם) לצפון-מערב פרס וכבשו את העיר אורמיה ואת תבריז.
• המבנה הדמוגרפי והטרגדיה האנושית: מישור אורמיה אופיין באוכלוסייה נוצרית גדולה (אשורים ואלפים רבים של ארמנים) לצד אזרחים מוסלמים (שיעים וסונים). האזורים סביב אגם אורמיה סבלו משינויים תכופים בקווי החזית. נסיגות וכיבושים חוזרים ונשנים על ידי הרוסים והעות'מאנים הובילו למעשי טבח, מעשי ביזה ורעב כבד. האוכלוסייה האשורית והארמנית ספגה פגיעות קשות, חלקן במסגרת רדיפת המיעוטים הנוצרים ברחבי האימפריה העות'מאנית (רצח העם הארמני והאשורי).
• אירועי 1918 והנסיגה: לאחר קריסת החזית הרוסית בעקבות המהפכה הבולשביקית (1917), הגבירו העות'מאנים את אחיזתם באזור בקיץ 1918, תוך דחיקת מיליציות אשוריות מקומיות וכיבוש מחדש של אורמיה. אולם תבוסת האימפריה במלחמה הכללית בסוף 1918 אילצה את כוחותיה לנשור ולסגת כליל מתחומי פרס.

תוצאות והסדרת הגבול (1918–1923)

בשנים שלאחר המלחמה, המרחב שבין אגם אורמיה לגבול הטורקי נותר שרוי באנרכיה ובמאבקים מול מורדים כורדים (כגון מועלם סיםקו שיקאק). עם סיום מלחמת העצמאות של טורקיה וחתימת הסכם לוזאן (1923), נקבעו גבולותיה המודרניים של הרפובליקה הטורקית. קו הגבול הטורקי-איראני התייצב במידה רבה על בסיס התווים ההיסטוריים, תוך סיום נוכחותה הצבאית והמנהלית של האימפריה העות'מאנית בפרס והפיכת אגם אורמיה לשטח איראני ריבוני ובלתי מעורער.

המבנה השלטוני והמנהלי

• הסולטאן והח'ליף: בראש האימפריה עמד הסולטאן העות'מאני, שאיחד בידיו סמכות חילונית ומונרכית, והחל מהמאה ה-16 החזיק גם בתואר הח'ליף (מנהיג העולם המוסלמי).
• השער העליון (Bāb-ı Ālī): מרכז הממשל הטורקי באיסטנבול, שבו ישבו הוזיר הגדול (ראש הממשלה) והמועצה האימפריאלית.
• חלוקה מנהלית: שטחי האימפריה חולקו לפרובינציות שנחלקו לאורך השנים לאייאלטים ולאחר מכן לוילאייטים, אשר תורגמו ליחידות משנה (סנג'קים, קזות ופילוכים). בראש המחוזות עמדו מושלים (ואלים או פאשאלים).

החברה והדת

החברה העות'מאנית הייתה מורכבת ומגוונת מבחינה אתנית ודתית:

• שיטת המילט (Millet): הממשל העות'מאני ניהל את האוכלוסייה הלא-מוסלמית באמצעות חלוקה לקהילות דתיות אוטונומיות (כגון הקהילה היוונית-אורתודוקסית, הארמנית והיהודית). כל "מילט" נהנה מאוטונומיה פנימית בניהול ענייני דת, מעמד אישי, חינוך ומשפט פנימי, תמורת נאמנות לשלטון ותשלום מיסים (כגון מס הגולגולת – ג'זיה).
• מעמד הקהילה היהודית: היהודים נחשבו ל"אהל אל-ד'מה" (בני חסות). בעקבות גירוש ספרד (1492), קלטה האימפריה העות'מאנית רבבות מגורשים, שתרמו רבות לכלכלה, למסחר ולתרבות באימפריה (בערים כמו איסטנבול, סלוניקי, צפת וירושלים).