גיוס שני

כשחזרתי מן השירות, בשקלה כבר לא הייתה כפי שהייתה בעת שיצאתי ממנה.¹ כמעט מדי יום התחוללו סביבה התנגשויות אלימות. מכונת הצילום היחידה בעיירה, יחד עם ציוד הפיתוח, הייתה ברשותי. מפקד הג׳נדרמריה נהג להזמין אותי לתעד את הנפגעים, וכך מצאתי את עצמי מצלם גופות.

ואז פרצה מלחמת העולם השנייה. עיתון לא הגיע לבשקלה בקביעות, והגיליון החדש ביותר שקיבלנו היה בדרך כלל בן עשרה ימים. מקלט הרדיו היחיד, שפעל באמצעות סוללה, עמד במועדון הקצינים הסמוך לביתנו. אזרחים לא הורשו להיכנס, והקליטה הייתה כה חלשה עד שהצלחנו להבין בקושי מילה אחת מכל עשר. בכל ערב התכנסו שם הקצינים ודנו במצב המלחמה.

יהודים אחדים התפרנסו ממסחר בכפרי הסביבה. בשל המלחמה נאסר על לא־מוסלמים להתרחק מן העיירה יותר מקילומטר אחד מעבר לקצה השוק. סוחרים שהיו צריכים לגבות חובות בכפרים לא יכלו לצאת אליהם.

בהמשך הגיעה גזרה חדשה: כל הלא־מוסלמים שנולדו בין השנים 1312 ל־1340 לפי המניין העות׳מאני נדרשו להתגייס.² גם אני נכללתי בהם, והתחלתי להתכונן לשירותי השני. בתוך העוצר מצאנו בכך יתרון אחד: המתגייסים הורשו לצאת מגבולות העיירה, בשעה ששאר היהודים נותרו סגורים בה.

כבר הייתי מוכן לצאת, אך קצין הגיוס הודיע שאיני מצטרף לאחרים; אנשי מקצוע יגויסו בנפרד בהמשך. נשארתי בבשקלה, ואילו האחרים נשלחו למניסה ולאקהיסר לעבודות סלילה.³ היו שראו בכך הקלה, שכן המבוגרים יותר נשלחו לאשקלה.

מפקד לשכת הגיוס התגורר אז בקומת הקרקע של ביתנו. רבים לא הבינו מדוע לא גויסתי. סברי, שכונה ״המשוגע״ והיה מסגני מנהיגי שבט ארטושי, בא אל הקצין ואיים עליו שאם ישלח אותי לצבא, ״ימצא את עצמו בהר״. הוא הציג את עצמו כשאראפן ארטושי, והקצין השיב שאין כל כוונה לשלוח אותי.

המגויסים האחרים שוחררו לאחר שישה חודשים כדי לעבור את החורף בביתם, אך נותרו בכוננות. באביב נקראו שוב, והפעם החלטתי להצטרף אליהם. ארבעה־עשר יהודים יצאנו מבשקלה, חלקנו ברגל וחלקנו על סוסים, עד גרזאן; משם נסענו ברכבת למניסה. כולם לבשו מדים, ואני לבדי הייתי בבגדים אזרחיים.

בדרך ניסו חבריי להרגיע אותי. הם הבטיחו שנתחלק בכל משימה — בעבודה, בכביסה ובמטבח. כשהגענו, הופנינו ליחידות. שלושה־עשר בני עיירתי שבו ליחידה 21, ואילו אני נשלח עם תשעה מגויסים אחרים ליחידה 20. איש מאיתנו לא ציפה לפרידה. בתחנה, כשחבריי המשיכו הלאה, חיבק אותי כל אחד מהם ובכה. הפרידה נמשכה למעלה מחצי שעה, עד שחיילי היחידה אמרו להם שאינם משאירים אותי בידי אויבים ושגם כאן אהיה בין חברים.

הגענו למחנה בערב וקיבלנו אוהל להקים על אדמה בוצית. אחר כך הלכנו לאפסנאות לבקש ציוד שינה. אני עמדתי בצד והמתנתי. החיילים האחרים התווכחו עם המחסנאי, והוא חילק להם שמיכות ישנות, מזרנים קרועים וכריות בלויות. ״ייבשו אותם, מלאו קש והסתדרו,״ אמר וסגר את הדלת.

לאחר רדת החשכה הבחין בי המחסנאי ושאל מדוע לא ניגשתי. הוא ביקש שאחזור כשהלילה יעמיק. כשבאתי נתן לי מזרן עבה מלא קש, סדין, כרית, יריעת אוהל לפרוש מתחת למזרן ועוד שמיכה. הודיתי לו והבאתי הכול לאוהל. חבריי התפעלו מן הציוד החדש. את היריעה והשמיכה פרשתי כך שכולנו ניהנה מהם.

למחרת נערך מסדר. הקצין שלח אותנו לחמאם, הורה לנו למלא טפסים ולקבל מעדר ומכוש. עשרתנו נהיינו כיתה אחת. מדי בוקר יצאו לעבוד שלוש מאות וארבעים איש, מחולקים לכיתות של שנים־עשר. על הכיתה שלנו הופקד ג׳יראי, מהנדס ארמני בדרגת טוראי. חמישה טוראים כורדים שימשו מפקחים, וקצין מילואים בשם עדנאן, מהנדס מים במקצועו, יצא עמנו.

בכיתה היו ארבעה איכרים אשורים מדיארבקיר — אנשים זריזים ומיומנים במעדר — ועוד חמישה יוונים, רום, מאיסטנבול.⁴ ביום הראשון עבדו האשורים היטב. גם אני הבנתי מעט בעבודות כאלה ועשיתי את חלקי ואף יותר. המפקח בדק בערב את העבודה והיה מרוצה.

למחרת פיניתי עודפי עפר בעגלה אף שלא הייתי חייב לעבוד. ראיתי שהמפקחים הכורדים מכים בגבו של מי שעומד, ולכן עבדתי בלי הפסקה. אחד מהם קרא לי, ״אתה בחולצה הלבנה — אל תעבוד קשה כל כך.״ השבתי שאני ראש הכיתה ושאני עובד מרצוני. הדבר מצא חן בעיניו, והוא הפנה אליי את תשומת לבו של ג׳יראי.

כששאלו מה היה מקצועי, השבתי במהירות שהייתי קבלן. הסברתי שבמשרד הבינוי העירוני אישרתי עבודות בנייה והצגתי מסמכים. הקצין התרשם ומינה אותי לראש הכיתה הראשונה. תפקידנו לא היה לבצע את עיקר עבודות העפר, אלא לעבור אחרי שאר הכיתות ולתקן פגמים.

התפוקה הכמותית שלנו הייתה הנמוכה במחנה, אך איכות העבודה הייתה הגבוהה ביותר. זכינו לשבחים, והקצין הממונה התגאה בכך שהיחידה שלו ניצבת ראשונה בין היחידות.