לאחר שישה חודשי שירות התקבלה תשובה חיובית לבקשתי לפדות בכסף את יתרת השירות ולהשתחרר מוקדם.1 מפקד בית החולים הזמין אותי לשיחה. הוא הזכיר שעבודתי אינה קשה והבטיח לקצר את שירותי בחודשיים אם אשאר. ״לשלם סכום גדול כל כך בעבור עשרה חודשים בלבד הוא פשע,״ אמר. ״אנחנו אוהבים אותך כאן. ותר על הזכות הזאת.״
באותו ערב חגגתי עם שלושת חבריי בחדרי. הזמנו אוכל ושתינו ערק עד שעה מאוחרת. גם הקצין הממונה על הרופאים שאל אם אני באמת מתכוון לעזוב. הוא אמר שכבר התרגלתי למקום, שאני מכיר את כולם וכולם מכירים אותי, ושעשרת החודשים הנותרים יחלפו במהירות. השבתי שאם מפקדיי סבורים שעליי להישאר, אקבל את דעתם. לחצנו ידיים, ובכך ויתרתי על השחרור המוקדם.
כמה מתושבי סיאירט היו מכריי עוד מימי בשקלה. המנתח בבית החולים, ג׳אמיל, שכר בית מאחד מהם. לילה אחד התארח אצל שיח סאלים, וזה ביקש ממנו להיטיב עמי. הוא סיפר שעזרתי לו רבות מול הרשויות בבשקלה והוסיף שאני מוכשר ובעל מלאכות רבות — ובעיקר חייט טוב. ג׳אמיל הופתע: ״אנחנו כאן בלי חייט, והוא לא אמר מילה!״ שיח סאלים חשש שמא הזיק לי, אך המנתח הבטיח שלא ירע לי.
ג׳אמיל נודע כאדם עצבני המרבה לצעוק, אך לא להכות. למחרת שמעתי אותו משוחח עם מפקד בית החולים. בסיום אמר המפקד: ״השאר את העניין הזה לי.״ אחר כך חלף על פניי וחיוך קל על שפתיו. העבודה נמשכה כרגיל; כשאחרון החולים יצא, קרא לי המפקד למשרדו והורה להכין שתי כוסות קפה. לא ראיתי אורח, אך כשקרא לי פנימה הצביע על הכוס השנייה ואמר שהיא בשבילי.
הוא ביקש לדבר עמי כחבר. ״מי גרם לך לחשוב שאנחנו אנשים רעים?״ שאל. השבתי שמעולם לא שמעתי עליו אלא שבחים. ״אם כך, מדוע הסתרת מאיתנו את המקצוע שלך?״ הזכרתי שאמרתי שאני צלם. הוא צחק: ״מתברר שיש לך מקצועות רבים. סיפרו לי שאתה חייט מומחה — ובצדק הסתרת זאת.״ הוא הבהיר שלא יעביר אותי מתפקידי בלי הסכמתי ושאיש מלבדו אינו רשאי לתת לי הוראות.
מי שסיפר עליו הכיר אותי היטב, אך הגזים ביכולתי. הייתי חייט טוב דיי לצורכי עיירתי, לא אמן גדול כפי שתיאר. אף על פי כן הועמדו לרשותי החדרים שיועדו למרפאת שיניים שטרם נפתחה: שני חדרי עבודה וחדר שינה. מכונת תפירה ושולחן הובאו מן האפסנאות, שני חיילים סייעו בניקיון ובהכנות, וקיבלתי בד להכנת כמה חליפות פיג׳מה. המפקד בדק את העבודה והיה מרוצה.
עבדתי, אכלתי וישנתי באותו מתחם. סידרתי את חדר השינה עד שנראה כחדר מלון. מחלוני נשקפו המעיין והבאר. סיאירט הייתה עיר יפה, אך סבלה ממחסור קשה במים. נשים לבושות שחורים, פניהן מכוסות ברעלה, הגיעו עם כלי נחושת גדולים והמתינו בתור משעות הבוקר כשהן משוחחות בערבית. לעיתים שבו הביתה בערב בלי מים, ולעיתים פרצו מריבות. בית החולים הציב שומר ליד הבאר.
מן החלון ראיתי את הממתינות ולעיתים ביקשתי מן השומר למלא את הכלי של אישה שעמדה מרחוק. הוא נענה, ולמחרת היו הנשים משליכות מבעד לחלוני צימוקים ואגוזים קלופים לאות תודה. את המתנות חילקתי לחבריי.
יום אחד ביקש המפקד שאבוא לביתו. אשתו הראתה לי בד משי ודגם של שמלה שביקשה לתפור. היא הציעה לעזור בעבודת היד, אך דרשה שהשמלה תהיה זהה לדגם. מדדתי אותה, גזרתי את הבד ותפרתי במכונה שבביתם. המפקד נשאר לסייע, ובתום היום התבדח שעליי ללמד אותם גם לגזור. הבנתי שהשניים מרוצים מן התוצאה.
מאותו יום הביאה לי אשתו דגמים נוספים. היא ביקשה שאלמד גם את אחותה האילמת לגזור ולתפור, כדי שתוכל להתפרנס ואולי אף להינשא. במשך שבעה חודשים תפרתי אצלם שמלות ונתתי שיעורים בגזירה, בזמן שאדם אחר טיפל בטיפות העיניים בבית החולים. הרופא למד במהירות והתכוון להעביר את הידע לגיסתו. את ארוחותיי אכלתי בביתם, ובכל יום הביאה לי אשתו מנה מתבשיליה.
הזמן חלף עד שנותרו חודשיים לשחרורי. הזכרתי למפקד את הבטחתו; עיניו התמלאו דמעות והוא אמר שיעמוד במילתו. חודש אחד הגיע לי על פי הכללים, ולחודש השני מצא סידור אחר. הוא הורה לי לשלוח מברק אם לשכת הגיוס בבשקלה תערים קשיים, והבטיח להעביר מיד את תעודת השחרור ולהודיע ללשכה ששוחררתי כחוק.
כשנפרדנו קרא לאשתו: ״ימיו של המאסטרו שלנו כאן הסתיימו.״ אחר כך אמר שאילו יכול היה, לא היה נפרד ממני אף לרגע. ״התרגלנו אליך כמו אל ילד שלנו. לך בשלום אל אשתך ואל אמך המחכות לך.״ הוא החל לבכות. חבריי השתחררו כמה חודשים אחריי.