סיאירט

בסיאירט הובילו אותנו למוצב והושיבו אותנו על דרגש להמתין. באותם ימים לא הורשו לא־מוסלמים לשאת נשק, והם הוצבו ביחידות שירות. לאחר זמן בא חייל והוביל אותנו אל מקום הצבתנו — בית החולים הצבאי בעיר.

מפקד בית החולים העמיד אותנו בשורה עם שאר אנשי הסגל ושאל כל אחד מה היה מקצועו. אמרתי שהייתי צלם. שני חבריי האחרים הציגו את עצמם כבעל מכולת וכרוכל. כשנשאלנו אם אנו יודעים קרוא וכתוב, השיבו ששון ואני בחיוב; יעקב ופנחס אמרו שלא.¹²

מנהל בית החולים, רופא עיניים בדרגת רב־סרן ושמו ד״ר אדיפ עוסמאן, קרא לי אליו. את ששון שלח לאפסנאות, את פנחס לסייע בהגשת כלי ניתוח, ואת יעקב למחלקה הפנימית. ד״ר עוסמאן הסביר שיבדוק את עיני החולים וירשום את התרופה, ואני אטפטף שתי טיפות בכל עין. לאחר כשעתיים עבודה וניקיון אוכל לנוח. הוא אף דאג שאקבל מיטת קפיצים ואישן בחדר הבדיקה.

איני יודע מדוע חיבב אותי והעניק לי מקום נוח כל כך. בבית החולים עבדו שמונה רופאים וקצין משמר; הוצבו בו שישים ושמונה חיילים, ובהם שישה פקידים ושמונה טבחים. היתר עסקו בניקיון ובטיפול בחולים.

קצין המשמר היה סגן קפדן ואכזר, וכל אנשי המקום רעדו מפניו. שמו היה רחמי ביי והוא בא מארזינג׳אן. זכרתי את בקשתו של נורי ביי וכתבתי אליו את הפרטים. התברר שרחמי היה בן דודו וחברו ללימודים, אך השניים איבדו קשר. נורי שמח שמצא בזכותי את כתובתו, ואני קיוויתי שכתב גם לו את הדברים הנחוצים.

תשובתו של נורי הגיעה בשעה שמחלה מידבקת פשטה בעיר. חיילי בית החולים נאסרו לצאת לבתי קפה או להיפגש עם התושבים. יום אחד, כשלא הייתי במקום, חיפש אחריי רחמי ביי. חבריי הזהירו אותי שלא אראה את פניי עד שמפקד בית החולים ישוב, שכן לדבריהם הסגן מחפש אנשים רק כדי להכותם. הודיתי להם — וניגשתי היישר למשרדו.

רחמי ישב ופניו נפולות, מכתב בידו. הוא שאל מניין אני מכיר את נורי ביי. הסברתי שנורי הוא מפקד הגדוד החמישי של משמר הגבול בעיירתי. בתוך המעטפה שנועדה לי הניח רחמי גם את תשובתו שלו לנורי, כדי שאקרא אותה. כשיצאתי ראיתי שכתב עליי מחמאות שלא חשבתי שאני ראוי להן.³ חבריי המתינו בחוץ לראות באיזה מצב אצא; כשראו אותי שלם, שמחו. מאותו יום פג פחדִי מפני רחמי ביי.

באחד מימי החופשה יצאתי לטייל בעיר עם שישה מאנשי בית החולים — כולם מאיסטנבול: יווני אחד, ארמני אחד והיתר יהודים. בשוק עצרנו לשחק טבלה, כלומר שש־בש.⁴ לפתע נפתחה הדלת ורחמי ביי נכנס. הוא ראה אותנו, הסתובב ויצא.

פניהם של השישה החווירו. הם היו משוכנעים שיכה אותם באכזריות ושקלו לערוק לאיסטנבול. ניסיתי להניאם: ״חבל על כל תקופת השירות שכבר עשיתם. אל תברחו. אמרו שאני גררתי אתכם לשם בניגוד לרצונכם; אקבל עליי את כל האשמה.״ הם השתכנעו ושבו עמי לבית החולים, אך במשך ימים חיכינו שיזמן אותנו.

לבסוף קרא לי רחמי. ״ראיתי אתכם במקום האסור לחיילים,״ אמר. ״אני יודע כיצד לפרק אתכם לחתיכות, אבל בך לא אגע בגלל בן דודי נורי. בגללך אני נאלץ לסלוח גם לכל האחרים. אל תיקח אותם לשם שוב. אם אתה רוצה — לך לבדך.״ הצדעתי, יצאתי ובישרתי לחבריי שהעניין נסלח.