באביב של אותה שנה נקראתי לשירות בצבא הסדיר. יחד עמי גויסו מן העיירה עוד שלושה יהודים. קצין שהיה מידידיי הופקד על ענייננו. הוא קרא לי אליו ואמר שאינו רוצה שנצא לדרך כפושעים, בליווי שוטרים צבאיים כמקובל. מאחר שסמך עליי אך לא הכיר את חבריי, הטיל עליי לפקח על המסע ולוודא שכולנו נתייצב בסיאירט.
ביום היציאה שכרנו סוסים. רבים מפקידי הממשלה, מן הקצינים ומבני הקהילה היהודית ליוו אותנו עד קצה העיירה, ושם נפרדו מאיתנו בחיבוקים. גם נורי ביי בא להיפרד. הוא ביקש שאכתוב לו, בכל יחידה שאליה אוצב, את שמו ודרגתו של הקצין הממונה ואת מקום מוצאו. ״גם אם לא אכיר אותו,״ אמר, ״אמצא אדם שיוכל לפנות אליו ולדאוג לך.״
בתום יום הרכיבה הראשון, לאחר כשמונה שעות, הגענו לשושנמירק ונשארנו שם ללון. למחרת בבוקר נכנסה אלינו אישה שהציגה את עצמה כאשת מוכתר הכפר. את המוכתר הכרתי, אך אותה לא פגשתי מעולם. ״מי מכם הוא סיניור?״ שאלה. היא ניגשה אליי, חיבקה אותי ודמעות עמדו בעיניה.
שאלתי אם לא החליפה אותי באדם אחר. ״לא,״ השיבה. ״מעולם לא נפגשנו, אבל שמעתי עליך רבות. שלושת חבריך כבר רגילים לצרות, ולכן השירות יעבור עליהם בקלות. אתה חיית חיים אחרים, ואומרים שכעת תסבול. איני מאמינה בכך: גם כשזהב נופל לבוץ, ערכו אינו אובד. ידעו לאהוב אותך גם שם. אל תדאג למשפחתך — אשתך, אחיך ובן אחיך יהיו בסדר. שמור על עצמך, ואלוהים ישמור עליך.״ החלפנו עוד כמה מילים ונפרדנו.
באותו לילה הכבידה עלינו המחשבה על הצפוי. בבוקר המשכנו לוואן והתארחנו אצל קרובים. הקור היה עז ולא מצאנו עגלה, עד שפגשנו נהג משאית שעשה את דרכו לדיארבקיר. סיכמנו שייקח אותנו עד גרזאן ועלינו לתא המטען הפתוח. מלבדנו נסעו שם חאג׳י בדרכו למכה ובחור צעיר חסר זקן. קנינו יריעת בד לסגור בה את התא מפני הרוח, הצטיידנו במחתה, בפחם ובבקבוק ערק שממנו שתינו כשהחאג׳י לא היה לידנו. בשל תקלות מכניות נמשכה הדרך שלושה ימים.
כשהגענו לגרזאן חיפשנו מלון, אך אחד מאיתנו, יעקב, התנגד.1 לא היה בידו כסף והוא טען כי מאחר שאנו מגויסים, על המוצב הצבאי להלין אותנו ואף לדאוג להמשך דרכנו. לא הועילו ניסיונותינו לשכנעו, ואף לא הצעתי לשלם בעבור חדרו. מאחר שמסמכי הגיוס שלנו היו כרוכים יחד, נאלצנו ללכת עמו למוצב.
הסברתי לשומרים את מצבנו בעדינות. אחד מהם אמר שאם הגענו עד כאן בכוחות עצמנו, נוכל להסתדר במלון ולהמשיך למחרת; רק אם לא נצליח, נשוב אליו. יעקב קטע אותו: ״אנחנו חיילים, ואתה חייב לתת לנו מקום לינה.״ השומר הביט בו רגע, הנהן ואמר: ״נכון, אני חייב. בואו אחריי.״ הוא פתח דלת ודחף את ארבעתנו לחדר פנימי.
רק אז ראינו לאן הוכנסנו. החדר היה גדוש אסירים עד שלא נותר מקום לעמוד. שלושת חבריי נדחקו לפינה ומצאו תנוחה כלשהי לשבת בה; אני, שכעסתי על יעקב שהביא אותנו לשם, נותרתי עומד. אסיר צעיר מסיאירט, שישב על מיטה קטנה, ראה אותי והציע לי את קצה המיטה. הוא מסר לי שתי שמיכות — אחת לפרוש מתחתיי ואחת להתכסות בה. קראתי לחבריי והבאתי גם אותם לשם.
האיש שאל איזה פשע ביצענו. השבתי שאנחנו חיילים ושאחד מאיתנו ״דיבר מעט שלא לעניין״, ולכן הכניסו אותנו פנימה.2 הוא הציע שנתבונן סביב ונתנחם: יש שם אסירים שעוד עשרים שנות מאסר לפניהם; הוא עצמו כבר ישב שתים־עשרה שנה ונשארו לו עוד שש. כשאחד מאיתנו ביקש מים, הסביר שקשה להשיגם. בחוץ נמכרו כדי חרס, ואילו כד קטן עלה חמש לירות. רק כעבור שעתיים הצלחנו לקנות אחד.
כך עבר עלינו הלילה בצפיפות, בעובש ובלחות. בבוקר הוציאו אותנו לחצר המוצב. למראה אור השמש הרגשתי כאילו נולדתי מחדש. שתינו תה בבית הקפה הסמוך והתכוננו לדרך. עוד שבעים וחמישה קילומטרים נותרו לנו, אך הייתי מוכן לכל מאמץ ובלבד שלא אשוב לחדר ההוא ללילה נוסף. באותו ערב הגענו לסיאירט.