עוסמאן משבט מרזיקי

כשחזרתי משליחותו של שמואל, נודע לי שהתעוררה בעיה עם סורדלי עוסמאן, מראשי שבט מרזיקי. שני גדודים נשלחו לאזור סר־אלבק¹ בפקודה להרוס בתים, לשרוף כפרים ולגרש את בני השבט. הכרתי את עוסמאן ולא ראיתי בו מורד; ביקשתי להבין כיצד הגיעו הדברים לידי כך.

סופר שהקאימקאם ומפקד הגדוד יצאו לפגישה עם מפקד הגבול האיראני. בדרכם, ליד קרצ׳יאן, עצרו אצל דרוויש ביי, ראש שבט מרזיקי. החיילים הקימו מאהל, והמשלחת התכוונה לאכול ולהמשיך להאנאסור. אז ראה הקאימקאם כמאל ביי ארבעה רוכבים מתקרבים, ובהם עוסמאן.

הרוכבים חבשו קוּלָה כורדית. באותה תקופה נאסרה הקולה, והותרה רק השַׁפְקָה. לא לכל כפרי הייתה שפקה, ולכן הוחזקו כמה כובעים במרכז הכפר: היוצא לעיר החליף בהם את הקולה והחזירם בשובו. עוסמאן חשש לבייש את הקאימקאם ורצה להסתובב, אך הקאימקאם זיהה אותו וקרא לו לשוב.

דרוויש ביי ערך לאורחים קבלת פנים. בחדר ההומה ניגש הקאימקאם אל עוסמאן, שאל אם הוא יודע שהקולה אסורה וחבט בכובע כך שנפל מראשו. עוסמאן יצא מושפל וזועם ואמר שיהרוג אותו. דרוויש ביי התחנן שלא יבצע רצח בביתו ולא יביא חורבן על המשפחה, אך עוסמאן לא נרגע.

עוסמאן ואנשיו יצאו מן הכפר, בחרו מקום מסתור על הדרך והמתינו למשלחת. כשהופיעה השיירה כיוון עוסמאן אל הקאימקאם וירה ירייה אחת. הקאימקאם נפל והתגלגל על הארץ, ועוסמאן, שסבר שהרגו, שב אל בית דרוויש ביי. הוא הורה לסיטי האנם, אשתו של דרוויש, לקחת את הילדים ולברוח. היא סירבה לצאת בלי הוראת בעלה.

בפאתי הכפר נשאר שוטר ג׳נדרמריה בשם מהמט. אחד מאנשי עוסמאן דרש את נשקו. מהמט סירב, מחשש שיישפט וייכלא אם ימסור אותו, והאיש ירה בו למוות ולקח את הרובה. כששמעה סיטי האנם על הרצח, השתכנעה לברוח עם הילדים.

הקאימקאם, לעומת זאת, רק נפל מן ההדף ולא נפגע. כשחזר לעיר נשלחו מברקים חסויים ובהם נטען שבני מרזיקי מתמרדים ותוקפים את העיירה ושכוחות הממשלה הודפים אותם. התקבלה הוראה לשרוף את כל כפרי סר־אלבק ולעצור את תושביהם. הגדוד הראשון נשלח מסיאירט והצטרף לגדוד החמישי בבשקלה.

לפתע ראינו מטוס. מאחר שלא היה בבשקלה שדה תעופה, הוא נחת במישור שבין העיירה לאיראן. רב־סרן ירד ממנו, החליף את מגפיו, עלה על סוס והגיע אל הגדוד. המופתי שיח איליידין ארבסי בא לחנותי וביקש שנלך יחד לקבל את פניו בשם התושבים.

במחנה פגשנו את מפקד הגדוד החמישי, חוסנו ביי. הוא אמר שעל הכוח לצאת מיד, אך המופתי ביקש רק ללחוץ את ידו של הקצין החדש. את דברינו שמע שוקרו קנאטלי², שקרא לנו לחדרו. הוא ביקש מן המופתי לשכנע את הכורדים להירגע ולא לחזור על מעשיהם.³ המופתי חשש שדבריו ייראו כהגנה על בני עמו והצביע עליי: ״הוא יהודי; הוא אינו משלנו. שישמיע הוא את הדברים.״

שוקרו הופתע לשמוע שיש בבשקלה יהודים. אמרתי שהכפריים הכורדים אינם רעים כפי שמציגים אותם. הוא הקשיב, לחץ את ידינו ואמר שנשוב לדבר כשיחזור.

הגדודים נכנסו לכפרים ומצאו בכל מקום איכרים עובדים את אדמתם. כבר בשלב זה נעצרה הפקודה לשרוף את האזור כולו. בשלושים הכפרים של סר־אלבק נמשכו החיים כרגיל; רק כפרו הנטוש של עוסמאן הועלה באש. שוקרו לקח עמו את בנו בן השתים־עשרה של דרוויש ביי, דאג לו ולאחר מכן שלח אותו ללימודים במלגה ממשלתית. בשובו הודה לי ולמופתי ואמר שדברינו נתנו לו השראה.