משפט שמואל

כששבתי לחנות חיכה לי מברק מוואן. קרוב משפחתי שמואל קוטלר¹, שאותו כיבדתי מאוד, כתב מבית הסוהר: ״אני בצרה, בוא מהר.״ השארתי את עבודתי ויצאתי מיד לוואן.

שמואל ניהל חנות גדולה למסחר סיטונאי וקמעונאי. בתקופת חוק ״ההגנה הלאומית״ נאסר להעלות את מחיריהם של מוצרי יסוד שבפיקוח. לקוח ותיק ביקש לקנות פח נפט. מאחר שהחנות מכרה נפט רק בכמויות קטנות, הסכים לשלם את המחיר הקמעונאי עבור כמה מכלים. מיד בצאתו נכנסו שוטרים: הלקוח היה סוכן ממשלתי, והעסקה הייתה מלכודת.

שמואל הואשם שמכר בשמונה־עשרה לירות במקום במחיר הסיטונאי של שבע־עשרה. נגבו עדויות והוא נעצר עד למשפט. חנותו נותרה סגורה; קרובים בעיר סירבו לפתוח אותה במקומו. בלילה לנתי בביתו. אשתו באג׳י קוטלר² הציעה עשר מטבעות בשיבירליק — מטבעות זהב גדולים³ — כדי שאמסור אותן לתובע הכללי כמאל ביי.

כמאל סירב לגעת בזהב והצהיר שאינו מקבל שוחד, אך רמז שיצמצם את חומרת המעשה. השבתי את המטבעות. באג׳י פרצה בבכי, וגם אני חששתי מכוונותיו. שכרנו את עורך הדין עלי רזא ביי, כבן שבעים, בן העדה הלאזית⁴ ולשעבר נשיא בית המשפט הגבוה בוואן. אם התיק יסתיים בישיבה אחת, יקבל חמשת אלפים לירות.

ביום המשפט נכנס שמואל לאולם בין שני שומרים. התובע הקריא את האישום ודרש הרשעה. עלי רזא קם ואמר בכעס: ״כל דברי חברי אינם ממלאים קליפת אגוז.״ התובע מחה על העלבון. הסנגור הזכיר שישב שש שנים בראש אותו בית משפט, החזיר זמנית את דבריו ואמר שקודם ידונו באדם שנעשה לו עוול ורק אחר כך בוויכוח בין עורכי הדין.

לאחר הפסקה קצרה נגזרו על שמואל קנס של עשרת אלפים לירות, איסור לעסוק במסחר במשך שנתיים והגליה להאקארי. עלי רזא המליץ לערער באנקרה, אך הודה שנוכחותו שלו עלולה להזיק. הוא אמר שעלינו לשלוח אדם פיקח שירדוף אחר מסמכי התביעה ולא יניח לתיק להתעכב.

שמואל אמר שאין לו על מי לסמוך מלבדי ונתן לי סמכות להוציא את הכסף הדרוש, לשכור עורך דין ידוע ובעיקר לבטל את ההגליה. הערעור נשלח לאנקרה, ואני טסתי בעקבותיו עם שכנו קאסם, בן העדה הלאזית. התאכסנו במלון קאראדניז, ״הים השחור״.

ביררנו מי עורך הדין הנודע בעיר והופנינו לחאמיד שבקט⁵. במשרדו שמענו אותו דורש מלקוחה אמידה אלפיים לירות. מאיתנו ביקש עשרת אלפים עבור הערעור ועוד עשרת אלפים אם יצטרך לבוא לוואן למשפט חוזר. כשאמרנו שנחשוב, העיר שאין מנהלים אצלו ״משא ומתן יהודי״.

בחוץ סיפר קאסם משל על שני חברים שהתווכחו ברמדאן אם עישון מבטל את הצום. הם התכוונו לשאול הוג׳ה, אך פגשו במופתי — סמכות דתית גבוהה יותר⁶ — שקבע מיד שהעישון אכן מבטל. המעשן הודה שחברו צודק, אך אמר שלא התכוון לשאול את האדם הבכיר ביותר. כך, הסביר קאסם, גם אנחנו פנינו מיד לעורך הדין היקר ביותר.

המשכנו לחפש והגענו לעורך הדין סעים דורה⁷, אדם כבד גוף וחביב. הוא הזהיר שזרים ייתקלו בכל מקום בדרישות כסף, אך הבטיח לטפל בתיק כשיגיע ייפוי כוח. שכרו, אמר, יהיה רק הוצאות המונית והגשת הבקשה. שלחנו מברק דחוף לוואן וביקשנו את ייפוי הכוח. קאסם המשיך לאיסטנבול ואני נשארתי באנקרה, עובר מדי יום בדואר ובמשרד המשפטים.

יום אחד פגשתי במקרה את עלי חאכים רזא, שופט שהכרתי מבשקלה. הוא שמח לראותי, הציג אותי בגאווה לחבריו במשרד המשפטים והתעקש שאעזוב את המלון ואעבור לחדרו. למחרת הוביל אותי אל ביתו של אדם שלדבריו סייע לרבים: ״צלצל ובקש את עוסמאן ביי. אל תירתע.״

ד״ר עוסמאן, רופא כבן חמישים, קיבל אותי בביתו. סיפרתי לו על המשפט ועל מאמציי באנקרה. הוא ביקש שאעלה את כל הפרשה על הכתב ואביא כמה עותקים. למחרת לקח את המסמך ואמר: ״לך לישון בשקט, אבל בוא לכאן בכל יום ושאל מה קורה.״ הוא הסביר שעשרים שופטים מטפלים בערעורים המגיעים מכל טורקיה; אם יכירו את הסיפור מראש, יהיה הערעור בעמדה טובה יותר.

במשך שבוע באתי מדי יום. השופט רזא סיים את ענייניו ושב, ואני נשארתי לבדי. כעבור שבוע פתח עוסמאן את הדלת בעצמו וחייך: ״האיש שלך חופשי מאז חצות. הוא שוחרר בלי משפט נוסף. לך וברך אותו.״ שלחתי מברק לוואן, ושמואל השיב שכבר יצא ושניפגש באיסטנבול.

באתי להודות לעוסמאן ולשלם. הוא הצביע על הווילה ועל בית הדירות שבבעלותו, סיפר שאשתו חברת פרלמנט, בתו סגנית התובע הכללי ושהוא רופאם של נכבדי העיר. ״אם עזרתי לך, זה העושר שלי,״ אמר. כשהתעקשתי ומסרתי מאה לירות, החזיר לי חמישים ונתן חמישים לעוזרת. הוא אמר שהיכרותו עמי שינתה את דעתו על אנשי המזרח, שאותם דמיין כגסים וכשודדים.

סעים דורה התקשר ושאל מדוע ייפוי הכוח טרם הגיע. סיפרתי ששמואל זוכה ושאלתי מה אני חייב לו. הוא סירב לתשלום: ״לא עשיתי דבר; כיצד אדרוש שכר? אני שמח בשמחתך.״

נסעתי לאיסטנבול. בשכונת גלאטה ראיתי את המגדל העתיק ואיתרתי את מכרי שמשון אוזל⁸, בן דודו של רפאל שהיה נשוי לאחותי. הוא הזמין אותי לביתו. שלושה ימים אחר כך הגיע שמואל, ובמשך חודש סיירנו יחד בעיר ופגשתי את ידידיו ושותפיו למסחר. כשנסע לאנטפ לרכוש פירות יבשים הציע שאצטרף, אך נשארתי עוד שבוע באיסטנבול ושבתי לוואן.

בוואן קיבלו את פני כאילו הייתי דיפלומט. שלושה מנכבדי העיר הואשמו באותו סעיף, ערערו באנקרה ונכשלו; לכן רבים רצו להבין כיצד הצלחתי. לאחר יום עליתי על סוס ורכבתי בחזרה לבשקלה.