דלג לתוכן
פרק 4 – בשחלן

גונבים את הגבול

בעיירה הקטנה שלנו הכול הכירו זה את זה. יהודי זר שהגיע התקבל בחום בקהילה. כמאה ועשרים קילומטרים מאיתנו שכנה אורמיה שבאיראן, ובה קהילה יהודית. בזמן שהיינו פליטים אירחו אנשיה משפחות משלנו, וחלקן נשארו בעיר.1

מאורמיה היה מגיע בחור בשם ציון, נוסע דרך בשקלה ודיארבקיר עד איסטנבול ושב. הוא הביא סחורות מאיראן והשאיר חבילות בנקודות שונות בדרך, ואנחנו שלחנו אנשים לאסוף אותן. בקיצור, הוא עסק בהברחות — אך אהבנו אותו כל כך, שבתחילה לא ידענו מה טיב עסקיו.

יום אחד הגיע עם שלושה יהודים מאורמיה: אשר דמדי, בבא מיכאל וחכשורי. שמואל צ׳אצ׳ו אירח שניים, ואילו ציון ומיכאל נשארו אצלנו. למחרת אמר אשר שהמכס תפס את הסחורה שלהם ושעלולים להימצא בה פריטים אסורים. לדבריו הביאו ארבעים בליות של שטיחים איראניים ועשרים צ׳ובלים של חינה, והוא חשש שציון לא גילה להם הכול.

בקצה העיירה, ליד מחסנים צבאיים, הונחו עשר מן הבליות שהגיעו דרך המכס בגאבאר. פקיד המכס בבשקלה חשד וביקש לפתוח ולשקול אותן מחדש. ציון החוויר והודה שבתוכן מטבעות כסף איראניים. הבעיה, הסביר, הייתה שבגאבאר שילמו מכס לפי משקל מופחת לאחר ששיחדו פקיד; שקילה מלאה תגלה את ההפרש והסחורה כולה תוחרם. הוא התחנן שאמצא דרך להוציא חלק מן המטען לפני הבדיקה.

פניתי לידידי, הקצין נורי גורקאן, וסיפרתי את האמת: בעלי הסחורה הם קרוביי, כנראה שילמו בגבול לפי משקל נמוך, וכעת הם מבקשים להשוות את המשקל לפני הבדיקה. נורי הזמין אותי תחילה לקפה. עם רדת החשכה נתן לי מעיל צבאי ארוך וכובע, ויצאנו למחסנים.

נורי ניגש אל השומר ושאל מה תפקידו. כשהשיב שעליו לשמור גם על המחסנים וגם על החבילות, הפחיד אותו: ״מי מסר לך אותן? אם תחסר בלייה, כיצד תשלם? תפקידך לשמור על המחסנים בלבד; שבעלי הסחורה ישמרו על רכושם.״ השומר הצדיע וציית.

קראנו לציון. נורי גער בו בקול שעליו ועל חבריו לשמור בעצמם, ואז לחש לי שיוכלו לקחת את הבליות. הם גררו אותן אחת אחת אל חורבות סמוכות. לבסוף נותרה חבילה כבדה כל כך שאפילו נורי ואני התקשינו להזיזה. כשהזהיר שהמשמרת עומדת להתחלף, פינינו גם אותה. החברים הוציאו מן הבליות את מה שרצו להסתיר והשיבו את האריזות למקומן.

לשומר החדש אמר נורי את ההפך: ״תפקידך לשמור גם על הבליות.״ בבוקר הגיעו אנשי המכס, פתחו את החבילות ולא מצאו דבר חריג. אחד המוכסים בא אליי, הטיח בי שאסדרנו היטב ושיום אחד ישיב לי כגמולי, והלך.

הלכתי לראות מה הוצא מן החבילות וגיליתי שבתוך אריזות החינה הוסתרו משי וכיסויי ראש יקרים, החייבים במכס. ציון התחנן שלא אספר לאשר והבטיח לשלם לנורי ככל שיבקש.

הודיתי לנורי ושאלתי מה בעלי הסחורה צריכים לתת לו. הוא הסמיק: ״אינני מכיר אותם. עשיתי זאת עבורך ואינני רוצה תמורה.״ רק לאחר שהתעקשתי אמר שראה בביתנו סמובר שמצא חן בעיניו; אם ציון עובר ושב, שיוכל להביא אחד כזה. לא ביקש דבר נוסף מאיראן.

הטובה הכבידה עליי. הבאתי לנורי מיד את הסמובר שלנו ושכנעתי אותו לקבלו. מציון ביקשתי שיביא לי סמובר חלופי בביקורו הבא. הוא נשבע שיביא סמובר שאין כמותו — אפילו עשוי זהב, אם ימצא — שכן כל מתנה תהיה קטנה לעומת מה שעשינו למענו.

השטיחים נשלחו לדיארבקיר והמשי לוואן, ושם נמכר ברווח גדול. ציון הגיע מאז לפחות עשר פעמים, אך הסמובר טרם הגיע.

לפני שיצא באותו מסע מסרתי לו גם צמיד זהב שבור של אשתי. בבשקלה לא היה צורף, וביקשתי שיתקנו באורמיה ויהפכו אותו לשרשרת. ״בשביל סיניור אפנדי — על ראשי,״ הבטיח. גם הזהב הלך בעקבות הסמובר. עד היום אני מחכה לשניהם.

  1. הערת העורך המקורי: קהילת אורמיה אירחה משפחות פליטים בתקופת המלחמה; אחדות מהן נשארו בעיר.