הכרתי שלוש משפחות מבשקלה הוותיקה — משפחת ציון בשרן ומשפחות שני אחיו1 — שנדדו שוב ושוב בין רוסיה, איראן וטורקיה. הם היו נתינים עות׳מאנים, אך לא היו בידיהם מסמכים שיוכיחו זאת: הרוסים גירשו אותם לטורקיה, הטורקים לאיראן, והאיראנים חזרה לרוסיה. אחיהם באיסטנבול ניסה להסדיר להם אזרחות טורקית באמצעות הרשויות באנקרה, אך נכשל.
קרוביהם בבשקלה ביקשו את עזרתי. פניתי לקאימקאם, והוא הסכים בערבותי להעניק להם אישור שהייה לחמש שנים. המשפחות התיישבו והחלו לבנות מחדש את חייהן.
באותם ימים התעוררה תסיסה כורדית בהנהגת עוסמאן קרא — ״עוסמאן השחור״.2 הקאימקאם ומפקד הגדוד, שהיה ידידי, הוחלפו. סגן צעיר בשם מונטאז מילא את מקום המפקד ושכר חדר בביתו של החכם. נכדתו של החכם, נערה צעירה, האמינה להבטחותיו שיישא אותה. אחר כך עזב את הבית, עבר למחנה הצבאי ולא שב.
מונטאז היה נאה למראה אך אכזר. סופר ששישה מחייליו, ששחרורם התקרב, הוכו למוות בידיו, וכך גם כורדי שהכרתי. כשהקאימקאם החדש הגיע עם אשתו ואחותה, נשא מונטאז את האחות. נכדת החכם, כששמעה על כך, שמה קץ לחייה בתלייה.
אם הנערה התלוננה, והשלטונות הודיעו שישלחו ביקורת. מונטאז חשד שאני עומד מאחורי התלונה ושלח חייל להזעיק אותי למחנה, ארבעה קילומטרים מן העיירה. לפני שיצאתי כתבתי פתק — ״[[person:mumtaz-bey|מונטאז ביי]] קרא לי; אני הולך למחנה״ — והנחתי אותו במגירת החנות, למקרה שלא אשוב.
בעבר קיבל אותי בחיוך; הפעם התעלם מברכתי ולא הזמין אותי לשבת. משכתי כיסא בעצמי. לאחר שקצין אחר יצא מן החדר, סגר מונטאז את הדלת, שלף אקדח והניחו על השולחן. הוא אמר ששמע שאני פועל נגדו ושכנראה איני יודע עם מי הסתבכתי.
כעסתי. אמרתי שפעם אהבתי אותו, אך מעתה ימצא אותי מולו.3 ״אומרים שבמקום להכות יהודי, די להפחידו,״ הוספתי, ״אבל אילו היינו פחדנים לא היינו חיים באזור הגבול הזה. אנחנו מכירים את הדרך לאנקרה.״ מונטאז הביט בי ואז פרץ בצחוק. הוא חיבק ונישק אותי, הזמין קפה וליווה אותי עד שער המחנה. כשחזרתי לחנות גיליתי שאיש לא ראה את הפתק.
כעבור יומיים הגיע מועד שחרורם של מאתיים חיילים. הם קיבלו את תעודותיהם אך סירבו לעזוב: ״שישה מחברינו קבורים כאן. לא נלך עד שהמקרה ייחקר ונביא את עצמותיהם לקבורה.״ פרצה מהומה, ומונטאז ביקש את עצת הקאימקאם.
הקאימקאם שלח את המופתי להרגיע את החיילים, והמופתי ביקש שאצטרף אליו. במחנה ישבו החיילים בשורה. למראה המופתי קמו. הוא פתח בקריאת ״אללה אכבר״ ובתפילה, בירך אותם על סיום שירותם ודיבר על חבריהם ששמרו על גבולות המולדת וזכו ברחמי האל.
המופתי עבר בין השורות, קרא אל־פאתיחה4 ונישק כל חייל על לחיו. החיילים נישקו את ידו, נפרדו ויצאו לבתיהם. אנחנו שבנו לעיירה.