סיניור דמירל

סיניור דמירל (1909–1987) היה יהודי יליד אזור סלמאס שבצפון־מערב איראן, בן הקהילה שלימים תכונה בישראל "נאש דידן", ומחבר היומן העומד במרכז אתר זה. זיכרונותיו מתארים את חייו מילדותו באזור גבול איראן–האימפריה העות׳מאנית, דרך מלחמות, רדיפות, שבי ונדודים, ועד להתבססותו בבשקלה שבמזרח טורקיה, פעילותו הציבורית ושירותו בצבא הטורקי. היומן הוא גם עדות אישית יוצאת דופן לחיי הקהילות היהודיות באזור סלמאס, ואן ובשקלה במחצית הראשונה של המאה העשרים.

סיניור עצמו הגדיר את כתב היד כעדות למאורעות שעבר ולדברים שראה. בהקדמה כתב כי הספיק לתעד רק חלק מחוויות חייו, וכי כתב את הדברים בעידודה של רעייתו, שלה ייחס תמיכה רבה לאורך חייו.

ילדות בסלמאס

סיניור נולד בשנת 1909 בנווהי־שרקיה, באזור סלמאס, סמוך לגבול הטורקי. משפחתו חיה בקוהנה שאהיר, שבה התקיימה קהילה יהודית קטנה של כ־70 משפחות לצד אוכלוסייה מוסלמית וארמנית. הוא מתאר שכונה יהודית ובה שני בתי כנסת, בית ספר תחת השגחת החכם וחיי מסחר פעילים, אך גם תחושת חוסר ביטחון מתמשכת, שוד ואלימות כלפי בני מיעוטים.

אביו היה דויד, שהיה כבר כבן שישים בזמן אירועי מלחמת העולם הראשונה ושימש כראש המשפחה. אמו הייתה דהה־באג׳י. בין אחיו ואחיותיו היו אברהם, שנקרא גם איברהים, שמעון, חנה וסולטאן, וכן בני משפחה נוספים הנזכרים במהלך הזיכרונות. המשפחה נפגעה קשות מן המלחמות, האלימות והמגפות; כמה מאחיו ואחיותיו מתו במהלך שנות הנדודים. אברהם, אחיו הבכור, מת ממחלה בטבריז.

מלחמת העולם הראשונה והמאורעות בסלמאס

ילדותו ונעוריו של סיניור עברו באזור שהיה זירת מאבק בין הרוסים, העות׳מאנים, כוחות ארמניים, אשורים, כורדים וכוחות איראניים. השליטה באזור החליפה ידיים שוב ושוב, והקהילה היהודית נאלצה להתאים את עצמה לכל שלטון חדש ולנסות להישאר מחוץ לעימותים.

היומן מתאר בפירוט את עלייתו של סימקו שיקאק, את מאבקי הכוח בין השבטים הכורדיים ואת ההשפעה הישירה של המאבקים האלה על היהודים. בתקופות מסוימות נכנסו לוחמים כורדים לבתי היהודים ונשארו בהם כ"אורחים בכוח", כשהמשפחות נאלצות לספק להם ולסוסיהם מזון ומקום לינה.

אחד האירועים ההיסטוריים החשובים ביותר המתוארים ביומן הוא רציחתו של הפטריארך האשורי מאר בנימין שימון בידי סימקו והנקמה האשורית שבאה בעקבותיה. סיניור היה עד מקרוב לאירועים שבהם נפגעה גם הקהילה היהודית. בבית משפחתו הסתתרו בני המשפחה בזמן שכוחות אשוריים נכנסו לקוהנה שאהיר, ולאחר מכן עבר סיניור תקופה של שבי והחזקה באזור חוסרובה.

עדותו על המאורעות הללו זכתה לימים להתעניינות גם מצד חוקרים של ההיסטוריה האשורית, בין היתר משום שהיא מוסיפה נקודת מבט יהודית על רצח מאר שימון ועל האירועים שבאו בעקבותיו. חוקר מטעם Mar Shimun Foundation ציין כי תיאורו של סיניור משתלב בעדויות ראייה אחרות ומוסיף פרטים שלא הופיעו בהן.

פליט, שבוי ובן למשפחה שהתפרקה

השנים שלאחר המלחמה היו רצופות נדודים. בני המשפחה עברו בין קוהנה שאהיר, חוסרובה, דילמן, ח׳וי ומקומות נוספים. אלימות, ביזה, מחלות ומגפות צמצמו את המשפחה ואת הקהילה שסביבה.

סיניור מתאר לא רק את המאורעות הגדולים אלא גם את הפגיעה במשפחה עצמה: מות אביו, מות אחיו ואחיותיו, אובדן רכוש ותחושת ההתפוררות של העולם שבו גדל. כתיבתו מלווה את הניסיון לשוב לקוהנה שאהיר ולשקם את החיים, ולאחר מכן את ההחלטה לעזוב את האזור בהדרגה.

מדילמן לוואן ולבשקלה

לאחר תקופת הנדודים עברה המשפחה דרך דילמן ובהמשך לוואן. בתקופה זו החל סיניור לבנות מחדש חיים עצמאיים.

במהלך אחת מנסיעותיו של אחיו, פגש האח קרובת משפחה שזה עתה חזרה מטיפליס והחליט לבקש אותה ככלה עבור סיניור. כך הכיר סיניור את מלכה, בתם של ורדה ומנחם ונכדתו של חנוכה. החתונה התקיימה באזור ואן לאחר שהמתינו לבואו של חכם מבשקלה כדי לערוך את הטקס.

מלכה הייתה שותפתו לחיים ובהמשך אם ילדיו. בין ילדיהם היה דויד דמירל, שלימים היה שותף מרכזי בתרגום יומנו של אביו ובהכנת הנוסח שעליו מבוסס הפרויקט הנוכחי.

בסופו של דבר עבר סיניור לבשקלה, והיא הפכה למרכז חייו בתקופה המתוארת בחלקו המאוחר של היומן.

מעמדו בבשקלה

בבשקלה חל שינוי ניכר במעמדו של סיניור. הילד שנאלץ בעבר להסתתר ולנדוד הפך לאדם מוכר ובעל קשרים עם אנשי הממשל, הצבא וההנהגה המקומית.

היומן מתאר אותו כמי ששימש פעמים רבות מתווך בין הקהילה היהודית לבין הרשויות. הוא סייע ליהודים בענייני מסמכים, תושבות ומגעים עם השלטון, והתערב בעת הצורך גם בסכסוכים ציבוריים.

בבחירות מקומיות שנערכו בבשקלה קיבל סיניור, לפי תיאורו, את מספר הקולות הגדול ביותר, אולם לא הורשה לקבל את התפקיד משום שהיה לא־מוסלמי. למרות זאת צורף למנגנונים ציבוריים מקומיים, ובין היתר היה מעורב בוועדה שעסקה במס העושר שהוטל בטורקיה על בעלי רכוש, ובפועל פגע באופן קשה במיוחד בבני המיעוטים.

הקהילה היהודית בבשקלה עצמה הייתה באותה עת שריד של קהילה גדולה בהרבה. סיניור מציין כי לפני מלחמת העולם הראשונה חיו במקום מאות משפחות יהודיות, ארמניות וכורדיות, ואילו בתקופתו נותרו רק עשרות משפחות יהודיות. רוב החנויות שנותרו בעיירה היו עדיין בבעלות יהודים.

פעילות למען הקהילה

בכמה מן הפרשות המתוארות ביומן פעל סיניור באופן ישיר להגנת יהודים.

בעת שנרקמה עלילה נגד בני הקהילה, השתמש בקשריו עם הקאימקאם כדי למנוע הידרדרות. לאחר מכן העדיף להגיע לפיוס עם הצד השני ולא להמשיך בעימות.

במקרה אחר סייע לשלוש משפחות יהודיות עקורות, שהיו בעבר נתינות עות׳מאניות אך נותרו ללא מסמכים, להסדיר את שהייתן בטורקיה. הוא מתאר גם עימות חריף עם הפקיד מונטאז ביי במסגרת ניסיונותיו לסייע להן.

כאשר קבוצת חיילים שסיימה את שירותה סירבה לעזוב את המקום והמצב איים להתפתח לעימות, הצטרף סיניור למופתי המקומי במאמץ להרגיע אותם.

פרשה נוספת הייתה משפטו של שמואל "שמיל" קוטלר. סיניור נסע לוואן ולאחר מכן לאנקרה כדי לקדם את הערעור בעניינו. באנקרה נעזר בשופט שהכיר מבשקלה ובד"ר עוסמאן, ולאחר שחרורו של שמואל המשיך גם לאיסטנבול.

השירות הצבאי

חלק נרחב מן היומן מוקדש לשירותו של סיניור בצבא הטורקי. תחילה הצליח להשתמש בכישוריו כחייט, מקצוע שבו היה מנוסה, וקיבל תפקידים בהתאם.

בהמשך התגלו גם כישוריו הטכניים והמעשיים. הוא קיבל אחריות על עבודות בנייה והנדסה וניהל צוותי חיילים. באחד המקרים בחר בעצמו שלושים חיילים, ארגן אותם כצוות עבודה והוביל בניית גשר עץ גדול. העבודה זכתה לשבח קצינים בכירים, והקולונל שבא לבדוק את הגשר העניק לו חופשה של חודש כאות הערכה.

הפרקים הללו מציגים תכונה החוזרת לאורך כל זיכרונותיו: יכולת להסתגל במהירות למצבים חדשים, ליצור קשר עם אנשים שונים ולמצוא פתרון מעשי גם בתנאים קשים.

מחבר היומן

סיניור לא כתב היסטוריה אקדמית אלא את זיכרונותיו האישיים. חלק מן האירועים התרחשו כשהיה ילד, אחרים כשהיה אדם בוגר ומעורב בעצמו בחיי הציבור. הוא מספר את הדברים שנים לאחר התרחשותם, לעיתים מתוך זיכרון אישי ולעיתים תוך שילוב דברים ששמע מאנשים אחרים.

ייחודו של היומן הוא דווקא בנקודת המבט הזו. הוא מציג את ההיסטוריה האזורית לא דרך מוסדות מדינה או צבאות, אלא דרך חייו של יהודי שחי בין איראן לטורקיה והכיר מקרוב כורדים, אשורים, ארמנים, טורקים, איראנים ואנשי ממשל. לצד אירועים היסטוריים גדולים מופיעים בו פרטים על בתי הכנסת, המסחר, החתונות, יחסי השכנות, מנהגי הקהילה, השירות הצבאי וחיי היום־יום.

בסוף חייו ביקש סיניור לשמר לפחות חלק מן הזיכרונות הללו. הוא נפטר בשנת 1987. כתב היד שהותיר הוא העדות שעליה מבוסס הספר יומנו של סיניור דמירל.

שמות ואיותים חלופיים

סיניור; סיניור דמירל

מוזכר בספר

פרק ראשון – סלמאס; מקטעים 01.01–01.07; פרק שלישי – נדודים; מקטע 03.01 – החזרה לקוהנה שאהיר; פרק שלישי – נדודים; מקטע 03.03 – דילמן; פרק רביעי – בשחלן; מקטע 04.01 – בשחלן; מקטע 04.02 – סופו של סימקו; מקטע 04.03 – מס העושר; מקטע 04.04 – העלילה; מקטע 04.05 – מונטאז ביי; מקטע 04.06 – משפט שמואל; מקטע 04.07 – עוסמאן משבט מרזיקי; מקטע 04.08 – גונבים את הגבול; פרק חמישי – בשירות צבאי; מקטע 05.01 – בשירות צבאי; פרק חמישי – בשירות צבאי; מקטע 05.02 – סיאירט; פרק חמישי – בשירות צבאי; מקטע 05.03 – חייט המחנה; פרק חמישי – בשירות צבאי; מקטע 05.04 – גיוס שני; פרק חמישי – בשירות צבאי; מקטע 05.05 – מהנדס היחידה; פרק חמישי – בשירות צבאי; מקטע 05.06 – גשרים; פרק שישי – סוף דבר; מקטע 06.01 – סוף דבר

הערת מחקר

השם דמירל משמש כאן לזיהוי המשפחה. שם משפחה זה אומץ במועד מאוחר יותר ולא היה בשימוש בתקופה שבה התרחשו האירועים המתוארים.