מצבו של שמעון השתפר בהדרגה. לאחר שהחלים יצא לחפש את בני המשפחה שעדיין נעדרו. באחד המחנות מצא את אחינו הבכור, את אשתו ביאז ואת ילדם. הם סיפרו כי בעת שהסתתרו במחסן החיטה בקוהנה שאהיר, לאחר רצח מאר שימון, נורו לעברם שבעה כדורים. כולם פגעו באשתו של שמעון. אף על פי כן שרדה והובאה פצועה לבית החולים האמריקאי בח׳וסרוּוה.
שמעון ביקש מביאז להיות מוכנה עם בנה, והלך לבדוק את שלום אשתו. לאחר שראה שהחלימה, אסף אותה מבית החולים, הביא גם את אחינו הבכור ומשפחתו, וכולם התאחדו איתנו בגולוזאן.
שמחנו לראות את בני המשפחה שנותרו בחיים, אך השמחה הייתה מהולה בעצב ובפחד. עדיין היינו שבויים, ובכל יום שמענו ידיעות חדשות: פעם שהכוחות הנוצריים כבשו את אורמיה, פעם את דילמן, ואחר כך שהם מתכוננים לעלות על ח׳וי.
יום אחד קראה לי שכנה נסטוריאנית בשם מרים: ״הֵי הוּדָאָה, קֵה לַהָא!״ — ״היי יהודי, בוא הנה!״1 היא הציעה להלביש אותי בבגדיהם, לתת לי חגורה ואקדח ולקחת אותי איתה לביזה בדילמן. הייתי ילד, וההרפתקה משכה את לבי.
מרים הלבישה אותי חולצה בעלת צווארון גבוה, חגרה למותניי חגורה ותקעה בה אקדח. נראיתי כילד אשורי. אחר כך הביאה עגלה דו־גלגלית רתומה לסוס. אמי לא אהבה את הרעיון, אך פחדה להתנגד בגלוי לרצונה של מרים. היא לא התירה ולא אסרה, ורק אמרה: ״שמרי על בני.״ מרים השיבה: ״אשמור עליו כאילו היה בני.״
מרים נשאה רובה, אקדח ושלוש שרשראות כדורים. כקילומטר לפני דילמן התחלנו לראות גופות. ככל שהתקרבנו לעיר התרבו המתים בצדי הדרך, ובשערים כבר היו רבים כל כך שגלגלי העגלה עברו עליהם. מרים הורתה לי להישאר ליד העגלה, אך קשרתי את הסוס ורצתי אחריה.
שטיחים, שמיכות פוך וחפצים אחרים היו פזורים בדרך. כדי לקחת שטיח שמצאתי נדרשתי לפנות מעליו גופות רבות. המלאכה הייתה קשה והצחנה כבדה. על המתים הונחו מרבדים, והבוזזים קשרו מטפחות על אפיהם. איש לא רצה לקחת את השטיחים והמזרנים שהיו מעורבים בגופות.
רבים מן הבוזזים היו ארמנים. ראיתי קבוצה פורצת דרך קיר בוץ אל חדר שהיה מלא כלי נשק עתיקים ונדירים. לאחר שרוקנו אותו נכנסתי ומצאתי אקדח מעוטר בכסף. תחבתי אותו בחגורתי.
כשחזרתי לעגלה מצאתי אותה מלאה בכלי חרסינה. הריח עורר בי בחילה. מרים ראתה את האקדח וצחקה: ״זו עתיקה — מה תעשה בה?״ שאלתי מדוע נהרגו אנשים רבים כל כך. היא השיבה שמספרי התושבים וההרוגים עצומים, ואמרה כי זו נקמה על רצח מאר שימון.
לדבריה, הג׳ולונה רדפו אחר הנמלטים מקוהנה שאהיר לדילמן והרגו בוגרים, נשים, זקנים וטף. היא תיארה עיר מוקפת חומה, כוחות איראניים שהציבו מקלעים ליד השער הראשי, והתקפה שהכריחה את התושבים להימלט דרך אותו שער אל תוך האש.2
על הדרך סביב דילמן היו מוטלות גופות לאורך כשני קילומטרים. הצחנה איימה על בריאות תושבי הכפרים הסמוכים. האנשים שעזבו את האזור עם אסיריהם לא התעכבו לקבור את המתים, אלא כיסו אותם בעפר.
- במקור הארמי: ״הי הודאא, קה לההא״ — ״היי יהודי, בוא הנה״.
- הדברים בפסקה הם עדותה של מרים כפי שנמסרה למחבר. בנוסח המקור העיר העורך כי ייתכן שחלק מתיאור העיר המבוצרת והשער מתייחס למעשה לח׳וי, שעליה מסופר בחלק הבא; הטקסט בגוף נשמר כעדות היומן, והספק מובא רק כאן.