אבי, דויד

בעת שהותנו בגולוזאן סיפרו לאבי שאחותו לאה נשארה בח׳וסרוּוה.¹ ללאה היו ארבעה בנים ובת.² אחד הבנים והבת נהרגו זמן קצר קודם לכן, וגם חתנה נהרג. אדם בשם באבא הוסיף שיוסף, בנה של לאה, נתפס ונלקח לעיירה. אבי היכה בראשו ובכה: ״אחותי המסכנה הקריבה קורבן רק לפני שבוע, ועכשיו לקחו לה גם את יוסף?״

ח׳וסרוּוה הייתה במרחק שעת הליכה מגולוזאן, ואבי החליט ללכת אל אחותו. באותם ימים שמעון היה חולה. אחי האחר, שלא שמע ולא דיבר, היה בעל מלאכה מיומן ועבד אצל סנדלר ארמני בח׳וסרוּוה. כעבור כמה שעות ביקשה ממני אמי ללכת בעקבות אבי, לבדוק גם את שלום אחי ולהשיג מעט צימוקים להכנת משקה חם לשמעון.

חנויות הכפר היו ריקות ממזון. אחי חיפש צימוקים בכל מקום ולא מצא, ולבסוף פנה למעסיקו. כשסיפרנו לו על שמעון החולה, הלך האיש לביתו ושב עם צרור קטן ובו גרמים אחדים. בימים שבהם פליטים רעבים ליקטו עשבים בשדות, היה הצרור הזה מתנה יקרה מפז.

מצאתי את אבי וסיפרתי שעליי לשוב לגולוזאן. לשמחתנו התברר שיוסף בן לאה לא נלקח; היה זה יוסף אחר. אחותי אמתו ביקשה מאבי להישאר ללון בח׳וסרוּוה, אך הוא אמר שהאבן הוסרה מלבו ושעליו לחזור איתי אל שמעון החולה.

בדרך ראינו קבוצת ארמנים. אבי חשש והחליט לשוב על עקבותיו. אז פגשנו אישה מגולוזאן שהכירה אותו היטב. ״הו דויד, לֵיכָּא בְּזַלְת?״ שאלה בארמית — ״דויד, לאן אתה הולך?״³ כששמעה מדוע חזרנו, הכריזה: ״שמי חנה מגולוזאן. יש לי רובה ושלוש חגורות כדורים. אתן את חיי ולא אניח שיאונה לך רע.״ חזרנו ללכת איתה, וחלפנו בשלום על פני הקבוצה.

בחצי הדרך ראינו איש אוחז בשני סוסים. כשהבחין באבי קרא: ״דויד הסוחר! חיפשנו אותך.״ מאחוריו היה אדם נוסף שתקף אישה אזרית. כשהאישה ניסתה לעצור בעדו, הכה אותה בקת הרובה והפיל אותה. השניים תפסו את אבי וגררו אותו בין הסוסים, בעוד אני נאחז בו בכל כוחי.

״סִי!״ — ״לך!״ — אמר לי אבי.⁴ ״אל תיצמד אליי. אני הולך אל מותי.״ השבתי שגם אני בא. הוא התחנן שאברח: ״בני, גם אותך יהרגו. לך מצא את אחיך; יש לו מכרים רבים ואולי יצליח להציל אותי.״ לשמע הדברים רצתי לגולוזאן בלי לעצור והודעתי לאמי ולאחי שאבא נתפס.

כששאלו כיצד נראו החוטפים, אמרתי שאחד מהם היה ״קוּסָא״ — אדם שזקנו אינו צומח.⁵ בני הבית הכירו את הכינוי ואת סיפורי האכזריות שנקשרו באיש. שמעון היה חולה מכדי לצאת. הוא שלח אותי לקרוא לנסטוריאני בשם גוּרָא, וזה הסכים לצאת לחיפוש, אך דרש שותף ותשלום.

לאחר משא ומתן הובטחו לשניים ארבעה מטבעות זהב. הם דרשו גם את כובעו של שמעון, אחר כך את התשלום מראש, ולבסוף התנו את יציאתם בכך שאתלווה אליהם ואובילם. יצאנו לכיוון קוהנה שאהיר, אך השניים החליטו לעבור תחילה בח׳וסרוּוה.

נכנסנו לבית גדול, ושם פגשו מלוויי אנשים חמושים שהכירו. הם הורו לי להמתין והצטרפו אל חבריהם למשחק קלפים. כשראיתי זאת פרצתי בבכי. לא ידעתי שהבית שייך לסורמה ח׳אנום, אחותו של מאר שימון, ושהחמושים הם שומריה. בכיי הגיע לאוזניה והיא שלחה את עוזרתה לברר מה אירע.

העוזרת העלתה אותי למרפסת שבקומה העליונה. כשסורמה ח׳אנום הופיעה סיפרתי לה בשטף את כל שעבר עליי. היא פנתה בכעס לשומרים ואמרה בארמית: ״השבויים המסכנים — מה אתם רוצים מהם? מדוע אינכם מניחים להם?״

היא הורתה להם לצאת מיד ולמצוא את החוטף: ״אם תמצאו אותו ולא תירו בו במקום, כיסוי הראש שלי יהיה על ראשכם!⁶ לכו, מצאו את הקוסא, כדי שהילד המסכן יוכל להציל את אביו.״

אחר כך פנתה אליי ברוך: ״אל תבכה, ילדי. הולכים להביא את אביך.״ היא ביקשה מים, רחצה וייבשה את פני בעצמה, והורתה להביא לי מזון ובגד. לאחר שאכלתי לחם בדבש הציעה שאתלווה לאנשיה, כדי שאוכל לזהות את אבי. רק לאחר שיצאנו הסבירו לי מי הייתה האישה שדאגה לי.

יצאתי עם ארבעה מאנשי הג׳ולונה לעבר קוהנה שאהיר. כשהתקרבנו לפרדסים החל גשם כבד, והסתתרנו בבוסתן עד שחלף. הגענו לקצה העיירה עם רדת החשכה. המלווים סירבו להיכנס: בלילה, אמרו, יוצאים הכורדים והאג׳אמים ממחבואיהם והדרך מסוכנת מדי.

התחננתי שימשיכו. אמרתי שאלך לבדי אל ביתנו, אולי אבי פצוע ומחכה שם. לבסוף נתן לי אחד מהם רובה וכמה כדורים. הייתי קטן כל כך שהרובה נגרר על הקרקע מאחוריי. כשראו שאני אכן יוצא לדרך קראו לי לחזור ונטלו את הרובה: ״גם אם יתנו לנו את כל העולם, לא ניכנס לעיר הזאת. אם אתה רוצה — לך לבדך.״ הפחד הכריע אותי ופרצתי בבכי.

הם ניסו לשכנע אותי שאבי כבר שב לביתו ושכל שרצו החוטפים היה רכושו. בצומת נפרדו ממני בדרכם לח׳וסרוּוה, ואני המשכתי לבדי לגולוזאן. הייתי בן תשע. המחשבה שאבי ממתין בבית האיצה בי לרוץ, אך כשהגעתי מצאתי את כולם יושבים כאבלים. הלילה עבר בדאגה ובשינה טרופה.

עם שחר העיר אותנו אחי שלא שמע ולא דיבר. שמעון הזעיק נוצרי שהכיר, מסר לו חמישה מטבעות זהב והבטיח תשלום נוסף אם ימצא את אבינו. אני ואחי יצאנו איתו לקוהנה שאהיר. ברחוב שלנו סימן לי אחי לקרוא ״אבא״, אולי ישמע את קולי. צעקתי לאורך הרחוב ועד הבית, אך לא מצאנו אותו.

בגן היה מקום מסתור שבו טמנה המשפחה כד חרס מלא כסף. מצאנו במקום סימני חפירה, אך הכד נעלם. ליד הבור היו מונחים הסיגריות והמקטרת של אבי. הבנו שהחוטפים אילצו אותו לחשוף את מקום המטמון.

עברנו מבית לבית, שמא הוכה ונשאר באחד מהם, ואני המשכתי לקרוא לו עד שאזל קולי. לבסוף ראינו מרחוק, בקצה הרחוב, דמות אדם מוטלת. רצנו לשם ומצאנו את אבינו ירוי בפיו, ללא רוח חיים.

עולמנו חרב. אחי אחז בגופה, בכה והטיח שוב ושוב את ראשו באדמה. ארמני שעבר במקום לא יכול היה לשאת את המחזה ועצר אותו.

רצינו להביא את אבינו לגולוזאן. האיש הסכים להשאיל לנו את סוסו, אך סירב לעזור בהרמת המת: ״לא ארים אדם מת, ואם הוא יהודי — על אחת כמה וכמה.״ אחי אחז ברגליים ואני בגוף, ובמאמץ רב העלינו את אבינו על הסוס.

אחרי דרך קשה הגענו לגולוזאן. בחורבה שבגן הבית שבו התגוררנו קברנו את אבינו, דויד.