המהפכה ברוסיה ערערה את שרשרת הפיקוד של היחידות הרוסיות שמחוץ לגבולותיה. החיילים שהוצבו בעיירה חדלו לקבל פקודות סדירות, והמשמעת התרופפה. במשך כחודש פשטו קבוצות מהם על בתים, שדדו רכוש וזהב, ותקפו נשים. מי שעד אז נחשבו בעינינו כוח מגן נעשו לאיום המרכזי על תושבי העיירה.1
לילה אחד הגיעו חיילים רוסים בגרזנים אל החנות שלנו, שהייתה צמודה לבית. אחי אברהם ואשתו2 גרו בחדר שמעליה. החיילים באו ממוצב שהקימו בבית סמוך והכירו את אברהם בשמו. הוא קרא אליהם: ״אלה אנחנו, השכנים שלכם!״
״אברהם, התרחק משם — אנחנו יורים,״ השיבו, ומטח כדורים נורה לעבר החנות. אברהם התרתח: ״אתם אלה שצריכים לסגת. אם לא תחזרו למוצב, אנחנו נירה בכם.״ הוא שלף אקדח וירה לעברם שבע יריות.
החיילים לא ציפו להתנגדות. הם ביקשו ממנו לחדול והבטיחו לעזוב את חנותנו ולעבור לחנות שממול. גם לכך סירב. ברוסית שוטפת צעק: ״גם את החנות ההיא לא תפתחו. צאו מן השכונה כולה!״ השפה המוכרת והנחישות עשו את שלהן; החיילים נסוגו.
השוד והאלימות נמשכו עוד זמן־מה, עד שהיחידות אספו את ציודן ויצאו צפונה. אולם עזיבתן לא הביאה ביטחון. היא הותירה חלל שלטוני, ובתוך העיירה גבר החשש מפני הכוחות שימלאו אותו.
- המהפכות ברוסיה ב־1917 וההתפרקות הצבאית קדמו לנסיגה הרשמית מאיראן. כבר שביתת הנשק מ־15 בדצמבר 1917 קבעה נסיגה רוסית ועות׳מאנית מפרס, והסכם ברסט־ליטובסק נחתם ב־3 במרץ 1918. Encyclopaedia Iranica, “Brest-Litovsk Treaty” (נבדק ביום 2.9.2026).
- הערת המקור: אשתו של אברהם נקראה ביאז — ״לבנה״.