מותו של מאר שימון

במאקו, סמוך לגבול הרוסי, פעל סוחר נשק רב־עוצמה שכונה סרדר¹. משלוח של נשק צרפתי שהכין עבור כורדים באזור נתפס בידי כוח רוסי והועבר לאנשיו של מאר בנימין שימון בח׳וסרוּוה. היו בו מקלעים צרפתיים בעלי מחסנית של שלושה כדורים, ארבעים מכונות ירייה ושישה־עשר תותחים גדולים.

לאחר שקיבל את הנשק יצא מאר שימון נגד יריב כורדי ותיק בשם סוטו². בתוך שלושה־עשר ימי לחימה פוזרו אנשיו. הכוח האשורי שב לכפריו והחל להתאמן באינטנסיביות.

סימקו עקב אחר ההתעצמות בחשש. הוא שלח למאר שימון מסר והציע לאחד כוחות: השלטון האיראני חלש, אמר, וביחד יוכלו לכבוש ערים ולחיות כאחים. מאר שימון סירב. הוא ראה את עצמו בראש ובראשונה כאיש דת וגולה שנעקר מארצו העות׳מאנית, וקיווה לשוב אליה ביום מן הימים; לדבריו, לא ביקש לעצמו אדמות זרות.

המסרים נמשכו, אך בין השניים לא שרר אמון. סימקו נמנע מלהגיע לח׳וסרוּוה, ומאר שימון לא רצה להיכנס לצ׳הרי. לבסוף הוסכם להיפגש במקום ניטרלי — קוהנה שאהיר, בביתו של קַבְּלָה עבדאללה.

ביום שישי, סמוך לשלוש אחר הצהריים, שמענו שעטה של סוסים. בחוץ עברה שיירה של כמאה פרשים, ובמרכזה כרכרה. הלוחמים האשורים היו חמושים. אני ואחי נדחקנו בין הסוסים וליווינו את השיירה עד סמוך לבית. שם עצרנו עם צעירים יהודים נוספים כדי לצפות.

סימקו יצא מן הבית, בירך את מאר שימון בנשיקה והוליך אותו פנימה כשהם שלובי זרוע. אנשי הפמליה עמדו בשורה ליד הכניסה, נשקם דרוך. סימקו העיר כי בבית אחיהם אין צורך לעמוד במתח כזה. רעש פתאומי גרם לאחד הלוחמים לפלוט שלוש יריות באוויר; מאר שימון הורה מיד לפרוק את הנשק.

שני מפקדים נעו לאורך השורה. לימים זוהו אצלנו כדויד ח׳אן, אחיו של מאר שימון, וכניקולאי פטרוולו³. אחי חש כי משהו אינו כשורה. כשראה על אחד הגגות כובע כורדי ולצדו נשק, הזהיר אותנו להתרחק. עברנו לנקודת תצפית אחרת, ואז ויתרנו גם עליה והתחלנו לרדת.

המפגש הסתיים לכאורה בשלום. סימקו ומאר שימון ירדו יחד במדרגות, נפרדו בנשיקות ופנו אל הכרכרה. בטרם הספיק מאר שימון לעלות, שלף סימקו את אקדחו וירה בו; מיד נפתחה אש מתוכננת מעמדות נסתרות סביב הבית.⁴

רעש הירי היה כבד ורצוף. רצנו הביתה ונעלנו את הדלתות. מאר שימון ומאה ושלושה מאנשי השיירה נהרגו, ושניים הצליחו להימלט. בשעה חמש לערך יצא סימקו עם אנשיו לעבר צ׳הרי. במשך ארבע שעות השתררה בעיירה דממת מוות.

כשנודע דבר הרצח לכוחות האשוריים, הם עלו על קוהנה שאהיר ופתחו בירי נקם. בגל הראשון נהרגו חמישים וארבעה יהודים וכשש מאות כורדים ואיראנים מוסלמים. לאחר מכן נלקחה גופתו של מאר שימון, ואנשיו אספו גם אדמה שספגה את דמו.

במשך שבוע כמעט לא נשמע קול. היינו חסרי אונים וחיכינו לצבא האיראני. אחי שמעון⁵, ששהה קודם ברוסיה, היה אז בדרכו לשוב ולאסוף את אשתו. לימים סיפר לנו כי כשהגיע לח׳וי ראה המון חמוש מתכנס וקורא לג׳יהאד כדי להציל את המוסלמים בקוהנה שאהיר.⁶

בח׳וי פגש שמעון את השופט מירזא חליל ח׳אן. גם הוא התכוון לצאת לקוהנה שאהיר, והשניים שכרו כרכרה. לאורך הדרך ראו אנשי ג׳יהאד וחיילים איראנים רבים. שמעון השתכנע שכוח גדול כל כך יגיע במהרה ויביס את האשורים.

כששב, נזף בו אבינו על שסיכן את עצמו. שמעון הרגיע אותו ואמר שהכוח שראה בדרך יגיע בתוך שעות. חכם הקהילה יחזקאל יעקב⁷ בא לשמוע מפיו אם יש תקווה להצלה, ושמעון חזר והבטיח כי עד למחרת יופיע הצבא.

חיכינו בתוך עיירה הרוסה, שרחובותיה מלאו מתים שהובאו לקבורה. ההמון והחיילים אכן הגיעו עד הגבעה השחורה — ואז החל לרדת גשם קל. המחנה הגדול הסתובב ושב כלעומת שבא. עוד שלושה או ארבעה ימים שאלו אנשי הקהילה את שמעון היכן המוג׳אהדין שראה במו עיניו.

ביום הרביעי של פסח, לפנות בוקר, נשמעו תותחים. על גבעה שבין קוהנה שאהיר לפטאוור, ליד כנסייה, הוצבו סוללות שירו לעבר צ׳הרי ולעבר העיירה. פלוגת חיילים ופלוגת ז׳נדרמים איראנית נפרסו ברובע היהודי, אך עם הירייה הראשונה נטשו את עמדותיהם וברחו.

צעיר יהודי בשם שאלה, בנו של דבא בבא⁸, קרא להם להישאר לפחות לילה אחד עד שתגיע תגבורת. משלא נענו עלה בעצמו לגגות ונלחם. הוא ירה בשנים־עשר תוקפים ואסף את נשקם. הוא המשיך להמתין לכוח איראני במשך שנים־עשר יום, ולבסוף ירד מן הגג ועזב בחסות החשכה.⁹

הכוחות האשוריים רדפו את אנשי סימקו ותקפו כפרים כורדיים. הם הרגו רבים, החריבו עשרות כפרים, וכעשרת אלפים כורדים נהרגו. סימקו התבצר במבצר צ׳הרי. סופר כי נמלט משם כשהשליך מטבעות זהב מאוכפו והסיח בכך את דעת רודפיו.

סורמה ח׳אנום, אחותו של מאר שימון, ציוותה שלא להשאיר יצור חי במקום שבו נשפך דם אחיה. אנשי הכוח ירו בבני אדם ובבעלי חיים. הסתגרנו בבתים וחיכינו לגורלנו.

קבוצה חמושה פרצה לביתנו. אחד האנשים הכיר את אבי דויד והרגיעו שלא יפגע בו או בילדיו, בתנאי שישאיר את הדלת פתוחה למעבר אל הגג. לאחר שעזבו זחלנו לבית ארמני נטוש סמוך, שבו כבר הסתתרו רבים מאנשי הקהילה.

כעבור כשעתיים פרצו לוחמים גם לבית הזה וירו בפתח. שבעה־עשר יהודים נהרגו שם. יצחק, אחד מעשירי המקום, נורה על הגג ונפל לחצר. אביה של כלתנו שאל את היורה מדוע הם הורגים אנשים שלא עשו להם רע; האיש ירה בו בכתף. הוא הספיק לקרוא לנו לברוח לפני שנפל.

נמלטנו לבית ארמני שני. מאחור שמענו יריות וזעקות. באותה שעה הסתתר אחי שמעון עם אשתו ועם בני משפחה נוספים במחסן החיטה שבביתנו. בכיו של ילד¹⁰ הסגיר אותם. שני לוחמים ירו לעבר המחבוא, ושמעון יצא בידיים מורמות והודיע שהוא נכנע.

השניים עמדו להפשיטו ואז להורגו, אך קצין רוסי שנכנס למקום שמע את שמעון מדבר רוסית רהוטה. הוא הורה להשאירו בחיים ולקחתו לביתו כדי לטפל בסוסים. בדרך התקהלו תושבים ארמנים וטענו ששמעון הוא האיש שירה בשנים־עשר מאנשיהם; מלוויו סירבו למסור אותו, משום שהקצין הפקיד אותו בידיהם.

ליד סוללת התותחים הובא שמעון אל דויד ח׳אן, אחיו של מאר שימון.¹¹ דויד זיהה את שמעון כבנו של דויד הסוחר¹² ואמר בארמית, בקירוב: ״אוי, היהודי המסכן — מרוב פחד הוא אינו מזהה אותי.״

דויד ח׳אן כתב פקודה להפסיק את ההרג ולהעביר את הנותרים בחיים כשבויים לח׳וסרוּוה. שמעון חשש שהפתק לא יגן עליו, אך שליח רכוב נשא את ההוראה בין היחידות: ״מה שהרגנו עד עכשיו — די. מעתה אין להרוג; יש לקחת שבויים.״

בבית הארמני השני הצטופפו, להערכתי, שבע מאות עד שבע מאות וחמישים איש. לוחמים ונשים חמושות נכנסו, לקחו בגדים, זהב ותכשיטים, והורו לגברים לצאת. אבי אמר לי להישאר עם אמי, מפני שסבר שמוציאים את הגברים להורג. בכיתי וסירבתי להיפרד ממנו.

התוקפים החזירו את הגברים פנימה ותכננו, כך שמענו, להשליך פצצה אל הבית הסגור. ברגע האחרון בעט שליח בדלת וצעק לעצור. בידו הייתה פקודתו של דויד ח׳אן. הוא אסף את הבגדים שנשדדו והחזירם לנשים כדי שיוכלו להתכסות.

נאמר לנו שמעתה לא ייהרג עוד איש. ואף על פי כן, מיד לאחר ההכרזה נהרגו שישה־עשר מאנשינו מירי שרירותי מבחוץ. לבסוף נמסרנו לשישה מלווים והובלנו כשבויים.