האשורים ומלחמת האחים הכורדית

בין האקארי לעיראק, באזורי גרמיאן, טיארי ותְכוּמָה, חיו קהילות אשוריות נוצריות.¹ לפי המסורת ששמעתי, יכלו השבטים לגייס עשרות אלפי לוחמים חמושים.

ארצם הייתה הררית ומיעטה במישורים לחקלאות. הם גידלו גפנים ופירות, וארגו מצמר עיזים את בגדיהם. המכנסיים היו רחבים, החולצה נסגרה מלפנים כנף על כנף, ומותניהם נכרכו ברצועת אריג ארוכה. על ראשם חבשו כובע חרוטי צפוף, שנקרא קוּלָה. גם נעליהם, שנקשרו בחוטי צמר ונועדו להליכה בהרים, יוצרו במקום. הגברים נהגו לקלוע במרכז ראשם צמה ארוכה.

האשורים היו אדוקים בדתם. בראש כנסיית המזרח עמד הקתוליקוס־פטריארך, שנשא את התואר מאר שימון; באותה תקופה היה זה מאר בנימין שימון. המשרה עברה בתוך משפחת הפטריארך, והנושא בה חי חיי פרישות. הוא הקפיד על תזונה מיוחדת, ושערו וזקנו נחשבו קדושים; בני הקהילה אף נשבעו בשערות זקנו. גם אחותו סורמה ח׳אנום לא נישאה ונחשבה קדושה. שפתם הייתה ניב ארמי חדש, ורבים מבני הקהילה היגרו לארצות הברית ושלחו כסף למשפחותיהם.

לאחר עקירת האשורים מהאקארי בשנת 1915 הגיעו רבים מהם לאזור אורמיה וסלמאס שבאיראן.² הם התיישבו בקבוצות בכפרים סביב העיירה. מאר שימון קבע את מושבו בח׳וסרוּוה, ואחרים התרכזו בגולוזאן, פטאוור, סַבְרָה, אוּלָה והַפְתְוָאן.

מנהיגים כורדים מקומיים ראו בהתבססות הכוח הנוצרי החדש איום על מעמדם. ממערב לעיירה שלט איסמעיל אע׳א שִכּאכּ, שנודע בשם סימקו³. הוא קרא לראשי השבטים להתאחד נגד ה״ג׳ולונה״.⁴

לסימקו היו שלושה אחים שהנהיגו כפרים. אחמד אע׳א חבר אליו, ואילו עלי ח׳אן ומוהו עמדו נגדו. אנשי עלי ח׳אן ומוהו השתלטו על העיירה, וסימקו ואחמד התבססו ממערב. המתח הידרדר לחילופי אש ולמאבק פנימי שנמשך תשעה ימים.⁵

הרוסים עדיין היו הכוח הצבאי הבולט באזור, אך התערבותם בחיי היום־יום הייתה מצומצמת. גם יחידות איראניות נכחו שם, אולם סמכותן הייתה חלשה. אנחנו, בני הקהילה היהודית, מצאנו את עצמנו בין המחנות.

אנשי סימקו נכנסו לרובע היהודי כדי לאכול, ללון ולהשיב כוח. לעיתים נדחסו כעשרים לוחמים וסוסיהם לבית אחד. בעלי הבית נדרשו לספק שעורה וירק לסוסים, ואורז ובשר עוף ללוחמים; מי שהתנגד הוכה. כך חיינו לאורך תשעת ימי העימות. בסופו נשבה עלי ח׳אן ומוהו הוצא להורג.

במחנהו של עלי ח׳אן היו הרוגים ופצועים רבים. אנשי המטה שנתפסו הועמדו לפני אנשי דת כורדים, ושבעה מהם — ובהם עלי ח׳אן — נידונו לתלייה. חברי הוועדה חששו לבצע את גזר הדין באחיו של סימקו: אם המנהיג יתחרט, הם עצמם ישלמו את המחיר.

הם הוציאו להורג שישה אנשים בלבד, השאירו את עלי ח׳אן בחיים והודיעו לסימקו כי המשימה הושלמה. כשדרש ראיה, טבלו את בגדי אחיו בדמם של המוצאים להורג והציגו אותם לפניו.

סימקו אחז בראשו ובכה: ״עלי ח׳אן נשא את שם אבי — כיצד הרגתי את אחי במו ידיי?״ כשראו מקורביו כי אבלו כן, גילו לו שעלי ח׳אן חי. במקום להירגע, זעם סימקו על הוועדה שסרבה לפקודתו.

עלי ח׳אן הובא לפניו כשהוא זוחל על גחונו וחרב בפיו. ״אחי הגדול,״ אמר, ״קח את החרב והרגני בעצמך.״ לאחר רגע ארוך הושיט סימקו את ידו. עלי ח׳אן נישק אותה, קם על רגליו ונשק לאחיו. כך הסתיימה הפרשה, לפחות כפי שנמסרה לנו.