בזיכרוני, היחסים בין יהודי העיירה לבין חלק מן השכנים הארמנים היו מתוחים ולעיתים אף אלימים. קבוצות חמושות פשטו על בתי יהודים, שדדו רכוש וחיפשו במיוחד את בתיהם של בעלי האמצעים.
באחד הימים ניסתה קבוצה כזאת לשדוד את ביתו של אקסקל הארון1. שומר הבית ניסה להדוף את התוקפים ופתח באש; הם השיבו בירי, ובנו של הארון, אברהם, נהרג.
אחד מנכבדי הקהילה היה שייח׳ דויד2. בנו, רבי, צעיר נאה, יצא לדילמן עם שני חברים כדי להשיג דרכון. בדרך נתקלו בכנופיה ארמנית. רבי ניסה להימלט אך נפגע מירי, ואילו סוסי חבריו נבהלו ופתחו בדהרה. גם התוקפים ברחו.
אני זוכר היטב את הרגע שבו הגיעה לעיירה הידיעה על הירי. הגברים יצאו לרחוב יחפים, והנשים מיהרו החוצה בלי כיסוי ראש. כולנו רצנו למקום, וגם אני עמהם. רבי עוד היה בחיים. אחד מאחיו הניח את ראשו על ברכיו וחיפש בגופו את פצע הכדור, בעודו זועק ובוכה. לנגד עיניי נשם רבי את נשימתו האחרונה.
הקרבה לגבול העות׳מאני ולמרחב הפעולה הרוסי הפכה את האזור לשדה קרב משתנה. לעיתים דחקו הרוסים את הכוחות העות׳מאניים מערבה, ולעיתים נסוגו הם לעבר דילמן. הצבאות הסדירים השתדלו בדרך כלל לשמור על הסדר האזרחי; הסכנה הגדולה יותר נשקפה, לפי ניסיוננו, מן הכוחות הבלתי־סדירים שפעלו לפניהם — יחידות ארמניות לצד הרוסים וקבוצות כורדיות לצד העות׳מאנים.3
עם כניסתו של צבא סדיר היו ראשי הקהילה היהודית יוצאים לקראתו וספר תורה בידיהם, בתקווה להגן על השכונה. כאשר הרוסים הגיעו, משפחות כורדיות רבות נמלטו; כאשר העות׳מאנים שבו, נמלטו ארמנים ונוצרים אחרים. בתי העוזבים נבזזו בידי יריביהם. חילופי השליטה התרחשו לעיתים תכופות כל כך, עד שלא נותר לנו אלא להרכין ראש ולהמתין למה שיביא היום הבא.
- הערת המקור: משמעות השם או הכינוי ״אקסקל הארון״ — ״אהרון בעל הזקן הלבן״.
- הערת המקור: נהוג היה להוסיף את התואר שייח׳ ליהודים שעלו לרגל לירושלים.
- צפון־מערב איראן היה זירת מאבק רוסית–עות׳מאנית במלחמת העולם הראשונה, ובאזור פעלו גם כוחות מקומיים ולא־סדירים. יש לקרוא את התיאור כעדות אישית של בן הקהילה ולא כתיאור מלא של כל הכוחות. להשוואה: Encyclopaedia Iranica, “Brest-Litovsk Treaty” ו־“Urmia Orthodokseta” (נבדקו ביום 2.9.2026).