הדרווישים - יומנו של סיניור דמירל

בקרב האוכלוסייה השיעית של העיירה נראו גם דרווישים — אנשי מסורת סופית שמראם היה בולט וייחודי. הם לבשו ג׳ובה ארוכה, וסביב מותניהם כרכו יריעת בד ירוקה שאורכה, לפי זיכרוני, הגיע לכעשרים מטרים. על ראשם עטפו בד נוסף, באורך כעשרה מטרים, שיצר כיסוי רחב דמוי גלגל ושוליו השתלשלו על הכתף. ביד אחת אחזו מחרוזת תפילה; על כתפיהם נשאו עור של בעל חיים, קשור בשרשרת; וביד האחרת החזיקו מטה באורך כמטר וחצי, שבראשו גרזן קטן.¹

כאשר פסעו ברחובות היו קוראים בקול: "חַק דוֹסְת!" — קריאה שבאמצעותה ביקשו נדבות ומתנות מן התושבים.² כל יהודי העיירה הכירו אותם. לפי הנוהג, יהודי שיצא לגולה או שב ממנה היה מעניק להם מתנה. בין המתנות נהגו להביא גם ממתקים, והבכירים שבדרווישים קיבלו מתנות בהתאם למעמדם. היה זה מנהג עתיק, שהשתלב בחיי העיירה והתקיים, לדבריי, גם בעת כתיבת היומן.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נכנסו כוחות רוסיים לאזור ותפסו אחיזה גם בעיירתנו. הם הקימו בסיס סמוך לשכונה היהודית, ונוכחותם הרחיקה מן הרחובות את הכנופיות שהטרידו אותנו. מן הכנופיות נחלצנו לזמן־מה, אך הדרווישים המשיכו במנהגם כרגיל.

באחד הימים שב חכם פנחס מאמריקה. על פי המנהג ציפו ממנו להביא מתנה לדרווישים. ואכן, בתוך זמן קצר הגיע אחד מהם לביתו, ניצב בשער וקרא "חַק דוֹסְת!". משלא נענה, החל להכות בגרזן הקטן שבידו על שער הבית.

חכם פנחס שמע את הרעש ושלח את עוזרו לברר מי מכה בשער. כשהעוזר שב וסיפר כי דרוויש ממתין בחוץ, אמר לו החכם: "תן לו תומן אחד ושילך לדרכו".³

הדרוויש לא הסתפק בכך. "כמה חכם הוא החכם!" קרא בלעג. "זה עתה חזר מן הגולה, וכיצד הוא נותן לנו תומן אחד בלבד?" לשמע הדברים יצא חכם פנחס אל השער. בקשתו של הדרוויש הפכה עד מהרה לדרישה תקיפה, והחכם סטר על לחיו בעוצמה. כיסוי הראש הארוך התפרק, נפל והתגלגל על הארץ. אז אחז החכם בשערו הארוך של הדרוויש וניער אותו מצד לצד. תושבי השכונה, שנאספו לשמע המהומה, הצליחו בקושי להפריד ביניהם, והדרוויש נמלט מן המקום.

אלא שהדרוויש לא הצליח למחול על הפגיעה בכבודו. הוא שב לבית החכם עם בנו בן העשר, השכיב את הילד מול השער ואיים: "אחתוך אותו כאן, מול ביתך!" חכם פנחס יצא אליו והשיב בקור רוח: "אינך יודע לעשות זאת כראוי. תן לי את הסכין — אני אעשה זאת טוב ממך". הוא הוציא את הסכין מידו של הדרוויש ושוב הכה בו, עד שזה נמלט משם עם בנו.

חכם פנחס היה יליד העיירה. אביו, כך נמסר, קיבל פרמאן — צו מלכותי — כאות הוקרה בימי נאסר א־דין שאה.⁴ פנחס רכש השכלה בווינה וברוסיה, השלים את לימודיו בארצות הברית וקיבל אזרחות אמריקאית. נאמר עליו כי שלט בתריסר שפות ואף לימד שם לפרקים.

הכיבוש הרוסי העניק לנו תחושה שהשתחררנו מן הכנופיות, אך הביטחון היה יחסי בלבד. ימים אחדים לאחר העימות עם הדרוויש יצא חכם פנחס לדילמן, המרוחקת כעשרים קילומטרים מן העיירה. בדרכו נתקל בשודדים, ובמהלך המאבק נדקר ונהרג. לימים נמסר לנו כי התוקפים היו ארבעה ארמנים שכבר ניסו בעבר להורגו.

התיאור תואם אביזרים שתועדו כחלק מלבושם וציודם של דרווישים באיראן: גלימה, מחרוזת תפילה, עור של בעל חיים (taḵt-e pūst), מטה וגרזן קצר (tabarzīn). Encyclopaedia Iranica, “Darvīš” (נבדק ביום 2.9.2026).
בפרסית: حق دوست (ḥaqq dust). אין זו רק האמירה המילולית "חבר אמיתי". מילון דהח׳דא מתעד את הביטוי גם כקריאה שנהגו קלנדרים להשמיע בפתחי בתים בעת בקשת נדבה. מילון דהח׳דא, הערך "حق دوست" (נבדק ביום 2.9.2026).
תומן: יחידת חשבון ומטבע באיראן. ערכה השתנה בתקופות שונות, ולכן אין אפשרות להמיר את הסכום לערך מודרני בלי תאריך ושער מדויקים. להשוואה: Encyclopaedia Iranica, “Economy in the Qajar Period” (נבדק ביום 2.9.2026).
נאסר א־דין שאה קאג׳אר מלך באיראן בשנים 1848–1896. Encyclopaedia Iranica, “Chronology of Iranian History” (נבדק ביום 2.9.2026).