איסמעיל אע׳א שיכאק (סימקו)

תקציר

איסמעיל אע׳א שיכאק, שנודע בכינוי סימקו, היה מנהיג כורדי רב־השפעה שפעל בצפון־מערב איראן בראשית המאה העשרים. הוא הנהיג חלקים מקונפדרציית שבטי שיכאק והיה מן הדמויות המרכזיות באזור שממערב לאגם אורמיה בתקופת מלחמת העולם הראשונה ובשנים שלאחריה. בשיא כוחו שלט, במישרין או באמצעות בעלי ברית, בשטח נרחב והעמיד אתגר ממשי בפני השלטון המרכזי באיראן.

סימקו נולד ככל הנראה בשנת 1887 למשפחת מנהיגים מן הענף האבדוי של שבטי שיכאק, שמרכזה היה במבצר צ׳הרי שבאזור סלמאס. הוא נהרג במארב של כוחות איראניים בשנת 1930. דמותו נותרה שנויה במחלוקת: יש הרואים בו אחד מראשוני המנהיגים של התנועה הלאומית הכורדית באיראן, ואילו אחרים מדגישים את אופייה השבטי של הנהגתו, את הפשיטות והביזה של כוחותיו ואת אחריותו למעשי אלימות קשים נגד אוכלוסיות אזרחיות.

שמו מופיע במקורות בצורות שונות, ובהן Ismail Agha Simko, Ismail Agha Shikak, Simqo, Simitqu ו־Simkoyê Şikak.

מוצאו ועלייתו למנהיגות
קונפדרציית שיכאק התבססה באזור ההררי שממערב לאגם אורמיה, בקרבת הגבול שבין איראן לאימפריה העות׳מאנית. הגבול היה חדיר, ושבטים מקומיים נעו משני צדדיו וקיימו קשרים משתנים עם השלטונות האיראניים, העות׳מאניים והרוסיים. חולשתן של הממשלות באזור אפשרה למנהיגים שבטיים לצבור כוח באמצעות בריתות, גביית מסים, פשיטות והחזקת כוח חמוש.

אחיו הבכור של סימקו, ג׳עפר אע׳א, היה ממנהיגי שיכאק. בראשית המאה העשרים הוא הוזמן לתבריז בידי אנשי השלטון הקאג׳ארי ונהרג שם. לאחר מותו התחזק מעמדו של סימקו. בתקופת המהפכה החוקתית באיראן הוא השתתף בלחימה נגד הכוחות החוקתיים באזור ח׳וי, ובהמשך מונה למושל־משנה של מחוז קוטור. לצד קשריו הרשמיים עם השלטון המשיך לבנות כוח עצמאי ולקיים מגעים עם גורמים עות׳מאניים, רוסיים וכורדיים.

כבר לפני מלחמת העולם הראשונה היה סימקו בקשר עם פעילים לאומיים כורדים, ובהם עבד א־רזאק בדירח׳אן וסייד טהא נהרי. קשרים אלה חשפו אותו לרעיונות בדבר אוטונומיה או עצמאות כורדית, אך קשה לקבוע באיזו מידה עיצבו רעיונות אלה את כל פעולותיו. מדיניותו שילבה שאיפות פוליטיות כורדיות עם הצורך המעשי לשמור על מעמדו כמנהיג שבטי.

מלחמת העולם הראשונה ורצח מאר בנימין שימון
במהלך מלחמת העולם הראשונה עברו צפון־מערב איראן ואזור הגבול מיד ליד. צבאות רוסיה והאימפריה העות׳מאנית פעלו באזור, סמכותה של ממשלת איראן נחלשה, והיחסים בין כורדים, אזרים, אשורים וארמנים הידרדרו. לאחר עקירתם מהאקארי הגיעו לאזור אורמיה וסלמאס אשורים רבים, ובהם לוחמים חמושים בראשות מאר בנימין שימון, הפטריארך של כנסיית המזרח.

נסיגת הצבא הרוסי לאחר מהפכת 1917 הותירה חלל שלטוני וכמויות גדולות של נשק. הן אנשיו של סימקו והן הכוחות האשוריים התחזקו, ובין הצדדים התפתח מאבק על ביטחון, אדמות והשפעה. במרץ 1918 הזמין סימקו את מאר בנימין שימון לפגישה שנועדה לכאורה לדון בברית אפשרית. בתום הפגישה נרצחו הפטריארך ורבים מאנשי פמלייתו בידי סימקו ואנשיו.

הרצח הצית גל נוסף של מעשי נקם וטבח באזור. כוחות אשוריים תקפו אוכלוסיות מוסלמיות וכפרים כורדיים, ובהמשך השתתפו כוחות עות׳מאניים וקבוצות כורדיות ברדיפה ובהרג של אשורים וארמנים. גם קהילות שלא היו צד בלחימה, ובהן הקהילה היהודית בקוהנה שאהיר, נפגעו קשות. רצח מאר שימון הוא מן המעשים המזוהים ביותר עם סימקו, והוא תופס מקום מרכזי במיוחד בזיכרון ההיסטורי האשורי.

המרד והשלטון האזורי
לאחר המלחמה היה סימקו לבעל הכוח הצבאי הבולט בחלקים נרחבים של מערב אזרבייג׳אן האיראנית. בשנת 1919 השתתף בכינוס של מנהיגים כורדים שבו נדונה האפשרות למרד גלוי ולהקמת ישות כורדית עצמאית. הוא וסייד טהא ניסו להשיג תמיכה בריטית, אך לא קיבלו התחייבות ממשית.

בשנים 1920–1922 הרחיב סימקו את שליטתו במישורי אורמיה וסלמאס ובחלקים ממחוז ח׳וי. הוא מינה מושלים מטעמו, הביס כמה פעמים כוחות איראניים וצירף אליו שבטים נוספים. בשנת 1921 כבשו כוחותיו את סוג׳ בולאק, היא מהאבאד של ימינו, שהייתה למרכז חשוב של שלטונו. בשיא התפשטותו הגיעה השפעתו דרומה עד אזורי באנה, סרדשת וסאקז.

לתנועתו היו גם מאפיינים לאומיים כורדיים. בתקופתו פורסם עיתון כורדי־פרסי בשם „כורד”, והשפה הכורדית שימשה בחלק ממנגנוני השלטון שבשליטתו. מחקרים אחדים מייחסים לו ולמקורביו גם תמיכה בהקמת בתי ספר כורדיים. עם זאת, שלטונו לא התגבש לכדי מדינה בעלת מוסדות יציבים. הוא נשען בעיקר על סמכותו האישית, על בריתות בין ראשי שבטים ועל כוח צבאי שממדיו השתנו לפי הצלחותיו בשדה הקרב.

גביית משאבים מאוכלוסיית האזור תוארה בידי סימקו ואנשיו כמיסוי, אך בעיני רבים מן התושבים ובמקורות האיראניים היא הייתה ביזה וסחיטה. גם יישובים כורדיים נפגעו מפשיטות כוחותיו. חוקרים מציינים כי לצד מניעים לאומיים, רבים מן הלוחמים והשבטים שהצטרפו אליו הונעו מנאמנות שבטית, מרצון בשלל ומהצלחותיו הצבאיות.

תבוסתו ומותו
עלייתו של רזא ח׳אן, לימים רזא שאה פהלווי, הביאה להקמת צבא איראני מאורגן וממושמע יותר. באוגוסט 1922 יצא הצבא למערכה מתואמת נגד סימקו. כוחותיו הובסו ובעלי ברית רבים נטשו אותו. הוא נמלט תחילה לטורקיה ומשם לעיראק, אך גם בגלות המשיך לקיים קשרים עם ראשי שבטים ולחפש תמיכה שתאפשר לו לשוב לאיראן.

בשנת 1924 הורשה סימקו לחזור לאיראן. שנתיים לאחר מכן ניסה לחדש את כוחו באזור סלמאס, אולם המהלך נכשל והוא שב ונמלט לעיראק. לקראת סוף העשור הזמינה אותו ממשלת איראן לחזור, תוך הצעה להעניק לו מעמד רשמי באזור אושנבייה. זמן קצר לאחר בואו נקלע למארב מתוכנן ונהרג בשנת 1930.

אופן מותו דמה במידה מסוימת לשיטות שבהן השתמשו השלטונות הקאג׳אריים קודם לכן נגד בני משפחתו: הזמנה למשא ומתן או לקבלת תפקיד, שלאחריה חיסול מתוכנן. בכך הסתיים ניסיונו האחרון להשיב לעצמו מעמד פוליטי וצבאי בצפון־מערב איראן.

דמותו בזיכרון ההיסטורי
הערכת דמותו של סימקו מושפעת במידה רבה מן הזהות ומנקודת המבט של הכותבים. בהיסטוריוגרפיה האיראנית הממלכתית הוא הוצג פעמים רבות כשודד וכראש שבט שמרד במדינה. בכתיבה הלאומית הכורדית הוא מתואר לעיתים כמנהיג שנאבק לעצמאות כורדית וכמי שקדם לתנועות הפוליטיות הכורדיות המאורגנות של אמצע המאה העשרים. בזיכרון האשורי שמו קשור בראש ובראשונה לרצח מאר בנימין שימון ולאלימות שבאה בעקבותיו.

המחקר בן זמננו מציע תמונה מורכבת יותר. סימקו אכן השתמש בשפה וברעיונות לאומיים כורדיים, תמך בפרסום כורדי ופעל להשגת שלטון עצמי. בה בעת, כוחו התבסס על מבנה שבטי, על בריתות זמניות ועל אלימות כלפי יריבים ואוכלוסיות אזרחיות. משום כך נכון לראות בו בעת ובעונה אחת מנהיג שבטי, שליט אזורי ואחד ממבשריה של הפוליטיקה הלאומית הכורדית באיראן—מבלי להתעלם מן המעשים הקשים שביצע או שנעשו בשמו.

סימקו ביומנו של סיניור
ביומנו של סיניור מופיע סימקו לא כדמות היסטורית מרוחקת, אלא כמי שכוחו ופעולות אנשיו השפיעו ישירות על חיי משפחת דמירל ועל הקהילה היהודית באזור סלמאס.

בפרק הראשון מתואר סימקו כמנהיג כורדי מקומי הנאבק ביריביו ובכמה מבני משפחתו על השליטה באזור. לפי זיכרונותיו של סיניור, במהלך המאבק התארחו לוחמיו בבתי היהודים וכפו על המשפחות לספק מזון, מקום לינה ומספוא לסוסים. היומן מתאר גם את הגעתו של מאר בנימין שימון לקוהנה שאהיר ואת הפגישה שבסיומה ירו סימקו ואנשיו בפטריארך ובפמלייתו. סיניור, שהיה אז ילד, מספר כי צפה בשיירה בדרכה לפגישה וכי משפחתו הסתגרה בביתה עם תחילת הירי. מעשי הנקם שבאו בעקבות הרצח הביאו להרג, לביזה ולחורבן והפכו את בני הקהילה היהודית לפליטים ולשבויים.

בפרק השלישי מתוארת התחזקותו המחודשת של סימקו לאחר עזיבת הכוחות הנוצריים. אנשיו שבו לאזור ושדדו רכוש ובהמות מבתי היהודים, בשעה שהאוכלוסייה סבלה ממחסור חמור במזון. בהמשך מספר סיניור על כוח איראני שהתארגן בקראקישלק כדי להילחם בסימקו, אך הובס במהירות. הוא מתאר גם ניסיון איראני להרוג את סימקו באמצעות מטען שהוסתר בארגז מתנה. המטען הרג, לפי היומן, את אחיו של סימקו ואנשים נוספים. סיניור מספר כי נכח לאחר מכן בהוצאתם להורג של האנשים שנמסרו לסימקו כאחראים למעשה.

בפרק הרביעי מוסר היומן מסורת על שנות גלותו של סימקו בעיראק, על ניסיון בריטי להביאו לפגישה ועל בריחתו לעבר הגבול הטורקי. בהמשך מתואר שובו לאיראן, התארגנות השבטים סביבו ומותו במארב שהכינו לו כוחות איראניים. חלק מפרטי הסיפור—ובהם ניסיון המעצר הבריטי, מספר אנשיו של סימקו ומספר ההרוגים במארב—אינם תואמים במלואם את התיאור המקובל במחקר, ולכן יש לקרוא אותם כעדות או כמסורת שהגיעה אל סיניור ולא ככרוניקה רשמית.

סיניור מפרש את מותו של סימקו כגמול על רצח מאר שימון ועל הסבל שבא בעקבותיו. עבורו, סימקו מגלם את חוסר הביטחון שבו חיו הקהילות הקטנות באזור: הן נאלצו לשרוד בין כוחות שבטיים, צבאות זרים ושלטון איראני חלש, בלי יכולת להשפיע על האירועים שהכריעו את גורלן.

שמות ואיותים חלופיים

איסמעיל אע׳א שיכאק (סימקו); איסמעיל אע׳א שיכאק; סימקו; סמקו

מוזכר בספר

פרק ראשון – סלמאס; מקטע 01.04 – האשורים ומלחמת האחים הכורדית; מקטע 01.07 – מותו של מאר שימון; פרק שלישי – נדודים; מקטע 03.01 – החזרה לקוהנה שאהיר; פרק שלישי – נדודים; מקטע 03.03 – דילמן; פרק רביעי – בשחלן; מקטע 04.01 – בשחלן; מקטע 04.02 – סופו של סימקו