אל החופש

יום אחד שמענו שהג׳ולונה אוספים את כל כוחותיהם הפנויים ומתכוננים לעלות על ח׳וי. הם צחקו ושמחו כאילו היו בדרכם לחתונה, וקראו זה לזה בהתלהבות: ״הולכים לח׳וי!״

תושבי העיר והכוחות האיראניים נערכו לקראתם. ח׳וי הייתה מוקפת חומה ותעלה עמוקה שמולאה במים. הגשרים שמעל התעלה הוסרו והשער הראשי נסגר. הצבא האיראני תפס עמדות בתוך העיר, בעוד הכוח הנוצרי מתקדם ומחריב בדרכו כפרים.

ברוסיה השתוללה אז מלחמת אזרחים, והעות׳מאנים ניצלו את חולשתה. כוח בפיקודו של עלי איחסאן פאשה התקדם דרך אזרבייג׳אן לעבר טיפליס, עבר בג׳ולפה ומשם פנה לח׳וי.¹ לאחר ששמע מן המפקד האיראני על המצב, הורה הפאשה לשקם את הגשרים והציב שלושה גדודים מחוץ לחומות כדי לפגוש את האויב.

באותו לילה הגיע הכוח הנוצרי לפאתי העיר. כשראה את המחנה שמחוץ לחומות פרץ קרב. לפי המסופר לנו, בתוך שעתיים נפגע יותר ממחצית הכוח העות׳מאני, והלחימה נמשכה כל הלילה. לקראת הבוקר נכנסו התוקפים למחנה הנטוש, זיהו לפי הנעליים והציוד כי לחמו בחיילים עות׳מאנים — ומצב רוחם השתנה באחת.

הארמנים והג׳ולונה כינו את החיילים הטורקים ״הקצבים שלנו״. הם נמנעו מלהיכנס לעומק ח׳וי ועברו למגננה. כוחות עות׳מאניים, כורדיים ואיראניים תקפו אותם מבחוץ והחלו לדחוק אותם לאחור.²

אנחנו רצינו לדעת מה מתרחש, אך לא העזנו לשאול. יום אחד, בעודנו בגולוזאן, ראינו את כולם מתאספים בקצה הכפר ומביטים אל גבעה ליד פטאוור. אמי ואני הצטרפנו. מן הגבעה נשמע ירי עות׳מאני, ועל כל ירייה השיבו הג׳ולונה בשלוש יריות תותח.

הנשים הנוצריות בכו וארזו ציוד על עגלות וסוסים. כשראו גם אותנו בוכים שאלו: ״מדוע אתם בוכים? אלה כוחות ההצלה שלכם.״ אמי השיבה: ״כבר התרגלנו אליכם; מה נעשה אם ניפול עכשיו בידי הכורדים?״ אחת הנשים אמרה: ״אלה אינם כורדים. זה הצבא העות׳מאני — המושיעים שלכם והקצבים שלנו.״ בלבנו שמחנו, אך כל עוד הג׳ולונה היו שם פחדנו להראות זאת.

כעבור זמן עלה מן הגבעה ענן אבק, ובתוכו ראינו ארמנים וג׳ולונה נסוגים. הבטנו בהם, וכשפנינו לאחור גילינו שכל הסובבים כבר נעלמו. הנסוגים השאירו כמעט הכול מאחוריהם, פרט לזהב ולחפצי ערך.

חיכינו לכניסת הצבא העות׳מאני, אך באותו לילה לא הגיע איש. בצוהרי היום הבא נכנסו לכפר כמה פרשים כורדים. הם אמרו שהצבא בדרך, ובינתיים הורו לרכז בבית אחד את הארמנים החולים והמבוגרים שלא הספיקו לברוח.

לבסוף הגיעה פלוגה עות׳מאנית והקימה מחנה בפאתי גולוזאן. שמעון הלך להציג את עצמו ואת משפחתנו. בדיוק אז ביקש מפקד הפלוגה למצוא בכפר אדם שיודע לתפור ויוכל לתקן את מדי החיילים. שמעון אמר שאין בכפר חייט, אך הוא יודע לטלא בגדים.³

המפקד העמיד לרשותנו אוהל ומכונת תפירה, ובהמשך הציג אותנו כחייטי הפלוגה. שמעון הבין שהרעב והמחסור עוד יחריפו. העבודה במחנה סיפקה לנו הגנה ומזון, וכך הצלחנו לשרוד.

הביטחון לא נמשך זמן רב. מכר שהגיע מח׳וסרוּוה ראה את שמעון עובד עם העות׳מאנים והלשין למפקד הגדוד כי בתקופת השבי נשא נשק והראה לארמנים מקומות מסתור בבתים. ״הוא נעשה ארמני,״ סיכם.

מפקד הגדוד הורה להוציא את שמעון להורג. מפקד הפלוגה, שכבר התיידד איתו, נתן לו לדבר. שמעון הודה שנשא רובה אך הסביר: ״הייתי שבוי. כדי להציל את חיי עשיתי מה שהורו לי.״ מפקד הפלוגה השתכנע, הציג את הדברים למפקדו בדרך שהצילה את חיי אחי, והפקודה בוטלה.

חיילי הפלוגה תפסו את המלשין, הכו אותו וכלאו אותו. בסופו של דבר היה זה שמעון שביקש לשחררו.

שאלנו את החיילים מדוע לא נכנסו לגולוזאן מיד לאחר נסיגת הכוחות הנוצריים. הם סיפרו כי רדפו אחרי הנסוגים עד מעבר לגשר, ושם הרגו רבים מהם והשליכו את גופותיהם למים. לדבריהם, רק מעטים הצליחו להימלט; לכן התעכבו ולא הגיעו לכפר באותו לילה.

בח׳וסרוּוה עברו היהודים לילה של אימה. לפי הסיפור שנמסר לנו, החיילים העות׳מאנים הוציאו מן הבתים את היהודים והנוצרים והעמידו את מי שאינם מוסלמים בשורה. יהודי בשם ניסן, שידע טורקית היטב ושב בעבר משבי ברוסיה, דרש לדבר עם עלי איחסאן פאשה.⁴

ניסן פנה אליו ואמר: ״אדוני הפאשה, מדוע אין לנו זכות לחיות? אנחנו טורקים. הרוסים לקחו אותנו מטורקיה בשבי לקוהנה שאהיר; שם הרגו הנסטוריאנים אלפים ולקחו את הנותרים למחנות. יום־יום התפללנו לישועה, ואלוהים שלח אלינו אתכם. אתם מושיעינו — וכעת אתה מצווה לחסל אותנו?״

דבריו ריגשו את הפאשה. הוא אמר שתפקידו להציל אנשים כמותם ושלא ידע שיש יהודים בכפרי הגבול⁵. הוא הורה להפריד את היהודים מן הנוצרים ולהכניסם לבתים שהתפנו בח׳וסרוּוה; הכורדים והאג׳אמים יורשו להיכנס אחריהם.

המשפחות נכנסו לבתים שנותרו על תכולתם, והביאו אליהם סוסים, פרות, תאו, כבשים וחפצים שמצאו במקומות אחרים. כל עוד שהו הכוחות העות׳מאניים באיראן השתפר מצב החיים. התקופה הזאת נמשכה, בזיכרוני, כשישה חודשים בלבד.