ח׳וסרוּוה הייתה במרחק של כשעתיים הליכה, אך בין השבויים היו ילדים ופצועים, והדרך התמשכה עד רדת החשכה. ללינת הלילה הכניסו אותנו לגן מוקף חומה, שהתמלא עד אפס מקום. היינו צפופים, רעבים וצמאים; הקור היה עז, וישנו חבוקים זה בזה כדי להתחמם.
באמצע הלילה התעוררנו לקולות מסביב. לחרדתנו ראינו כמה ארמנים מטפסים על החומה בעזרת סולמות ויורדים אל החצר. מחשש מפני הג׳ולונה ששמרו עלינו הם נמנעו מירי. במקום זאת השליכו מרבדי צמר על הגברים, כדי שדמם לא יכתים אותם, ודקרו אותם בסכינים. לאחר שהרגו אחד־עשר אנשים עזבו את המקום.1
למחרת בבוקר חילקו אותנו לשתי קבוצות. את הקבוצה שלנו הובילו לסַבְּרָה, כפר מוסלמי, ושיכנו אותנו בבית קפה שפונה מיושביו. בצהריים קיבל כל אחד מאיתנו כיכר לחם עגולה, רחבה ודקה כנייר. גם ארבע כיכרות כאלה לא היו משביעות אדם רעב. היו אלה ימי חול המועד פסח; אבי ואמי נמנעו מן הלחם ומסרו לנו את מנותיהם.
עם רדת הלילה הופיעו שוב כמה ארמנים. הם נכנסו לבית הקפה ולקחו כל דבר שמצאו בכיסינו, וכן כל בגד נאה שעוד נותר לנו. הם ביקשו לקחת גם נשים מן המקום.
אלה היו יומיים קשים מנשוא. בלילה נשמעו מכל עבר בכי וקריאות — ״אבא! אבא!״, וממקום אחר: ״אני קופא!״. הסתכלתי סביבי ולפתע ראיתי בחוץ את אחי שמעון בין הצועקים. רצתי אל אבי ואמי ובישרתי להם שהוא בחיים ושב אלינו.
מאוחר יותר סיפר לנו שמעון מה עבר עליו מאז שנפרדנו בקוהנה שאהיר.2 אצל האשורים פגש שני כפריים שהכירו אותו ואת אבינו, יוחנה ושמעון. הם סיפרו לדויד ח׳אן כי בעת שהכוחות העות׳מאניים בזזו את בתיהם, אבינו סייע להם לאחר שובם, וביקשו שימסור את שמעון לידיהם כדי שיעזור להם.
הם לקחו את שמעון לביתם, הפשיטו אותו מבגדיו והלבישו אותו בלבושם. אחר כך נתנו לו סוס ורובה ואמרו: ״אתה מכיר את בתי העשירים. הראה לנו אותם; נדאג מעט לעתידנו וניתן גם לך חלק. לאחר מכן נחפש בין השבויים את משפחתך.״3
שמעון הלך איתם לקוהנה שאהיר. העיירה הייתה נטושה, ובבתיה נמצאו גופות רבות — ובהן גם קרובי משפחה, אך לא איש מן המשפחה הקרובה. במחסן החיטה שבביתנו כבר לא היה איש. בעוד מלוויו מחפשים זהב, כסף ושטיחים בבתי האמידים, הוא חיפש מזון.
אחרי שהעבירו את השלל בעגלה לגולוזאן, סייעו לו השניים לעבור בין השבויים ולחפש אותנו. בגולוזאן לא מצא אותנו. אחדים אמרו שאולי נלקחנו לח׳וסרוּוה, ואחרים אמרו שאם נותרנו בחיים — נהיה בסברה. כך הגיע אלינו.
שמחתם של אבי ואמי למראה שמעון הייתה עצומה. קרובים ומכרים מבין השבויים הקיפו אותו והתחננו שיצילם מן הרעב. מלוויו אמרו שלא יוכלו לקחת איש נוסף בלי סוסים ועגלות, והבטיחו לשוב למחרת. אני פרצתי בבכי והתעקשתי ללכת עם אחי. שמעון הושיב אותי מאחוריו על הסוס והבטיח להוריי שישוב לקחתם ביום הבא.
- לפי עדויות מאוחרות של נשות המשפחה, נשים נהגו באותה עת למרוח על עצמן ועל פניהן אפר מן המדורות, בתקווה שלא יותקפו בריכוזי הפליטים.
- המעבר לקולו של שמעון מסומן במפורש בעקבות הערתו העריכתית של ד״ר מרדכי (מוטי) זקן: יש להבחין בין מה שסיניור דמירל ראה בעצמו ובין סיפור שמסר לו אדם אחר. תמליל ההתכתבות, 16–17.5.2020.
- במקור: ״ניקח עבור עולמנו״ — ביטוי שפוענח כאן במשמעות של דאגה לעתיד ולרכוש.