אורחים בכוח

גם לאחר שהסתיים העימות בין האחים נמשך מנהג ה״אורחים בכוח״. מדי יום הגיעו לעיירה עשרים או שלושים פרשים והתפזרו בין הבתים. כמעט בכל בית יהודי התארחו לוחמים; נוסף על אוכל ולינה נדרשנו לתת להם גם כסף לקניות. כך נמשכו חיינו כחצי שנה.

יום אחד התארחו בביתנו חמישה כורדים. לאחר ארבעה ימים ארזו את חפציהם ועזבו סמוך לכניסת השבת. נשמנו לרווחה. בבית היו אבי¹, שהיה כבן שישים, אחי הגדול אברהם², ואחי הצעיר שלא שמע ולא דיבר. יצאנו לבית הכנסת ושבנו אל השולחן שאמי כבר ערכה.

אז נשמעו דפיקות בדלת. החושך ירד, ולפני שהספקנו להגיב ניסו לפתוח אותה בכוח. ״מי שם?״ שאלנו. מן החוץ נשמעה הקריאה ״מהמָן!״ — אורח.³ אברהם קפץ וטרק את הדלת. אבי קרא: ״זה עתה יצאו מכאן חמישה אורחים. לכו לבית אחר!״

האנשים שבחוץ הכו בדלת בקתות הרובים. אבי רצה לפתוח מרוב פחד, אך אברהם עצר בעדו. אחד הכורדים הטיח לעברנו: ״מידינטגו ג׳והו דר וקה!״⁴ הדלת, שנבנתה לעמוד בפני שודדים, לא נכנעה.

רוב האורחים התרחקו, אך אחד נשאר וחיפש דרך אחרת. הוא טיפס אל גגות הבתים הצמודים, שמהם אפשר היה לעבור כמעט לאורך כל השכונה. כשהלך לאיבוד בין הגגות קרא לשכן הכורדי האג׳ו ושאל היכן גגו של דויד. אחד מילדי האג׳ו הראה לו את הכיוון וברח.

זה היה בסוף פברואר. השלג שעל הגגות קפא והפך חלק, ואור הירח האיר את המחזה. הכורדי התקדם בקפיצות מגג לגג, החליק ונפל על פניו. הוא קילל ונשבע שנשברה לו שן⁵, אך התאושש והצליח להיכנס לבית.

עודנו המום מן הנפילה כיוון את רובהו אל אברהם. אחי תפס את הקנה, הסיט אותו כלפי מעלה ודחף את הקת אל פניו של האיש. אחי הצעיר, שלא שמע את המהומה, הבחין לפתע בפורץ, הפיל את כובעו והטיח אותו ארצה. הוא המשיך להכות גם לאחר שהאיש איבד את הכרתו, עד שאבי נאלץ לנשוך את ידו כדי לעצור אותו.

צעקותיו של הפורץ החזירו את חבריו. הם ירו לעבר הדלת, והמון התאסף בחוץ. גם חיילים רוסים הגיעו; כשראו הכורדים את ההתקהלות, עזבו. אנשי הקהילה פנו לתחנת המשטרה האיראנית ושבו עם קצין ושוטר. בדרך שילמו לקצין סכום נכבד כדי להבטיח יחס אוהד.

הקצין קרא לאבי לפתוח את הדלת. ברחבה כבר הצטופפו אנשים רבים. הפורץ המעולף הונח על סולם ונישא לבית החולים, והרובה שלו נמסר לקצין. אבי לא נרגע: הוא ידע שהסיפור יגיע לסימקו.

ואכן, סימקו שאל מי היהודי שהכה את אנשיו. כשאמרו לו שמדובר באדם שאינו שומע ואינו מדבר, נזכר באחי. בשתי הזדמנויות הכין לו אחי מגפיים; סימקו היה מרוצה כל כך עד ששילם מחיר כפול והבטיח שיסייע לו בשעת צרה. הפעם עמד בדיבורו: הוא גער באנשיו.

תושבי השכונה באו להתעניין בשלום אחי ולהתפלל למענו. כולם אמרו שמזלנו היה שסימקו זכר אותו. זמן קצר אחר כך הוציא סימקו צו שאסר על אנשיו להתאכסן בבתי היהודים. לראשונה זה חודשים הוקל מעט הנטל שרבץ על הקהילה.