אורמיה

אורמיה (Urmia; בפרסית: ارومیه), הידועה בתקופות מסוימות גם בשם רזאייה, היא עיר בצפון־מערב איראן, בירת מחוז מערב אזרבייג'ן, השוכנת ממערב לאגם אורמיה ובקרבת הגבול עם טורקיה. מיקומה באזור המפגש שבין איראן, אנטוליה, כורדיסטן ומסופוטמיה הקנה לה לאורך הדורות חשיבות מסחרית ואסטרטגית. האזור היה רב־אתני ורב־דתי, ובין תושביו נמנו מוסלמים, ארמנים, אשורים ויהודים. בתוך מרחב זה התקיימה במשך מאות שנים קהילה יהודית שהייתה מן הקהילות החשובות בצפון־מערב איראן.

ראשיתה של הקהילה היהודית

המסורת הקהילתית של יהודי אורמיה מייחסת את ראשית ההתיישבות היהודית באזור לימי גלות אשור ולגולי ממלכת ישראל. מסורת זו הייתה מרכיב חשוב בזהותם ההיסטורית של יהודי האזור, אולם אין בידינו תיעוד היסטורי רציף המוכיח קיומה של קהילה באורמיה לאורך כל התקופה שמן העת העתיקה ועד העת החדשה. באופן כללי, נוכחות יהודית במערב ובצפון־מערב פרס מתועדת כבר מן העת העתיקה, והיא חלק מן ההיסטוריה הרחבה של יהודי איראן. Encyclopaedia Iranica

בימי הביניים נקשרה אורמיה גם לדמותו של דוד אלרואי, המנהיג המשיחי שפעל באזור במאה ה־12. ידיעות מפורטות יותר על הקהילה היהודית בעיר מצויות מן העת החדשה, ובעיקר מן המאה ה־19. בשנת 1828 ביקר באורמיה הנוסע היהודי דוד דבית הלל, ותיאר בה שלושה בתי כנסת. עדותו משקפת קהילה מאורגנת, אך גם את מצבה הקשה של יהדות האזור בתקופה שבה סבלה מאפליה, עוני ורדיפות.

הקהילה במאה ה־19

במהלך המאה ה־19 התקיימה באורמיה קהילה יהודית משמעותית, שחייה הושפעו מן התנאים הפוליטיים והחברתיים של איראן הקאג'ארית. יהודי האזור היו נתונים לעיתים לאפליה ולמעשי אלימות, ובתקופות מסוימות גם למצוקה כלכלית קשה. הרעב הכבד שפגע בצפון־מערב איראן בשנות ה־70 של המאה ה־19 היה אחד האירועים הקשים שהשפיעו על הקהילה.

לצד הקשיים המשיכה הקהילה לקיים מוסדות דת וחברה. יהודים התגוררו בחלקים מוגדרים של העיר, קיימו בתי כנסת ומוסדות קהילתיים ועסקו במסחר ובמלאכות שונות. חיי הקהילה התקיימו בתוך סביבה שבה התקיימו זה לצד זה אוכלוסיות דוברות פרסית, אזרית, כורדית וארמית.

אורמיה בראשית המאה ה־20

בראשית המאה ה־20 הייתה אורמיה אחד המרכזים היהודיים הגדולים באיראן. על פי נתוני Alliance Israélite Universelle לשנת 1903/4, חיו באורמיה כ־2,200 יהודים. נתון זה מציב אותה במקום בולט בין הקהילות היהודיות באיראן באותה תקופה, לצד הקהילות הגדולות בטהראן, איספהאן, המדאן, שיראז, כרמאנשאה ויזד. Encyclopaedia Iranica

יהודי אורמיה עסקו במסחר ובמגוון מלאכות, ובהן מסחר בטקסטיל, צורפות, חלפנות ורוכלות. הקהילה הייתה קשורה למרכזים יהודיים אחרים באזור, ובני משפחות נעו בין יישובים שונים בהתאם לצורכי מסחר, פרנסה ונישואין.

לשון וזהות: הנאש דידן

מבחינה תרבותית ולשונית השתייכו יהודי אורמיה לחוג הקהילות היהודיות דוברות הארמית בצפון־מערב איראן ובמזרח אנטוליה. בני הקהילה כינו את עצמם נאש דידן – "אנשינו" או "אנשי שלנו" – ואת שפתם לשאן דידן, "לשוננו". מדובר בניב של ארמית יהודית חדשה, שהתפתח באזור אורמיה וסביבתה והושפע מן השפות המדוברות באזור, ובייחוד מן האזרית ומן הכורדית.

לשאן דידן הייתה לא רק שפת דיבור אלא מרכיב חשוב בזהות הקהילתית. היא שימשה בחיי היום־יום ובמסגרת המשפחה, ובמקביל התקיימה לצד העברית כשפת הקודש ולצד הפרסית והשפות המקומיות האחרות. מחקר בלשני מציין כי הניב היהודי של אורמיה שונה מן הניבים הארמיים הנוצריים שנדברו באותו אזור, ומושפע במידה ניכרת מן הסביבה הטורקית־אזרית. Jewish Languages

הקשר עם סלמס ובשקלה

קהילת אורמיה הייתה חלק ממרחב יהודי רחב יותר שהשתרע משני עברי הגבול האיראני־טורקי. בייחוד התקיימו קשרים עם יהודי סלמס שבצפון־מערב איראן ועם יהודי בשקלה שבמחוז ואן במזרח טורקיה. הקהילות חלקו מסורות דתיות ולשוניות וקיימו ביניהן קשרי משפחה, מסחר והגירה. מחקרו של ניסים אלטרס על יהודי מרחב ואן–אורמיה מדגיש כי עד מלחמת העולם הראשונה התקיים באזור מרחב יהודי חוצה־גבולות, שבו הקשרים המשפחתיים, המסחריים והדתיים חצו את הגבול בין האימפריה העות'מאנית לאיראן. יהודי האזור, ובכללם דוברי לשאן דידן, תפסו את המרחב שבין אגם ואן לאגם אורמיה כרשת קהילתית אחת יותר מאשר כאוסף של קהילות מבודדות. הספרייה הלאומית של ישראל; Nesi Altaras, The Jews of Van-Urmia

מלחמת העולם הראשונה

מלחמת העולם הראשונה הייתה נקודת מפנה מכרעת בתולדות יהודי אורמיה והקהילות היהודיות באזור. הלחימה בצפון־מערב איראן ובמזרח אנטוליה, יחד עם האלימות הבין־קהילתית והטלטלות הפוליטיות, גרמו לעקירת אוכלוסיות ולנדידות רחבות. יהודים, אשורים וארמנים באזור נפגעו מןמציאות האלימה, וחלקים גדולים מן האוכלוסייה היהודית נעקרו ממקומות מגוריהם.

המלחמה פגעה גם במערכת הקשרים שהתקיימה במשך דורות בין הקהילות משני עברי הגבול. לפי מחקרו של אלטרס, עד 1914 חיו במרחב שבין אגמי ואן ואורמיה כ־2,000 יהודים דוברי ארמית, שרבים מהם השתייכו לקבוצות הנאש דידן. מלחמת העולם הראשונה הביאה למעשה לקץ קיומו המשמעותי של המרחב היהודי החוצה את הגבול, אף שקהילות מצומצמות המשיכו להתקיים באזור עוד כמה עשרות שנים. Altaras, 2023

הקהילה במאה ה־20 וההגירה לישראל

לאחר מלחמת העולם הראשונה המשיכה להתקיים באורמיה קהילה יהודית, אולם בהדרגה הלך מספר חבריה ופחת. השינויים הפוליטיים והחברתיים באיראן, תהליכי עיור ומודרניזציה, וכן הגירה לערים אחרות, השפיעו על המבנה המסורתי של הקהילה.

הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 האיצה את תהליך ההגירה של יהודי איראן. גם יהודי אורמיה וסביבתה היגרו בהדרגה לישראל, ובמהלך שנות ה־50 והעשורים שלאחר מכן הצטמצמה הקהילה בעיר באופן ניכר. חלק מבני הנאש דידן שעלו לישראל המשיכו לשמר את לשאן דידן, את המנהגים ואת הזיכרון של קהילות המוצא.

מורשת יהודי אורמיה

מורשת יהודי אורמיה היא חלק חשוב מתולדות יהודי איראן, אך גם מתולדות יהודי המזרח הקרוב באזורי הגבול שבין איראן, טורקיה וכורדיסטן. ייחודה של הקהילה נבע מן השילוב בין השתייכותה לעולם היהודי האיראני לבין קשריה ההדוקים עם הקהילות דוברות הארמית שמעבר לגבול.

לשון הנאש דידן, מסורות התפילה, המנהגים, הזיכרונות המשפחתיים ושמות המשפחה משמרים עדות לעולם חברתי שנעלם במידה רבה במהלך המאה ה־20. כיום מצויים רבים מצאצאי יהודי אורמיה בישראל, ובקהילות אלה נשמר חלק מן המורשת התרבותית והלשונית של יהודי צפון־מערב איראן.

מקורות

1. Houman M. Sarshar, "Judeo-Persian Communities of Iran: i. Introduction", Encyclopaedia Iranica.
2. Houman M. Sarshar, "Judeo-Persian Communities: v. Qajar Period", Encyclopaedia Iranica.
3. Nesi Altaras, "The Jews of Van-Urmia: Remembering Borderland Migrations (1914–18)", Jewish Social Studies, vol. 28, no. 1, 2023, pp. 79–115.
4. Geoffrey Khan, The Jewish Neo-Aramaic Dialect of Urmi, Piscataway, NJ: Gorgias Press.
5. Jewish Languages, "Jewish Neo-Aramaic".
6. הספרייה הלאומית של ישראל, רשומה ביבליוגרפית: Nesi Altaras, "The Jews of Van-Urmia: Remembering Borderland Migrations (1914–18)".